החלה המלחמה: איסור עבודה בשבת חל גם על קיבוצים
קיבוץ צרעה, היא אגודה שיתופית. היא בעלת שתי חנויות בגדים בקיבוץ. כנגד הקיבוץ ומספר חברות קיבוץ, הוגש כתב אישום בגין קיום מסחר בשבת בניגוד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, הקובע איסור על עבודה בשבת ליהודים.
בית הדין האזורי זיכה את הקיבוץ והחברות מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום והורה על ביטול כתב-האישום תוך שקבע כי העובדות שבכתב האישום אינן מגלות ולו לכאורה, אשמה. בית הדין האזורי קבע כי לא ניתן להגדיר מהי דתה של אגודה שיתופית ולכן לא ניתן להגדיר מהו יום המנוחה הקבוע לה. על כן, לא ניתן להאשים את האגודה השיתופית לפי העובדות שפורטו בכתב האישום. אשר לחברות באגודה השיתופית, קבע בית הדין האזורי כי שאלת דתן היא שאלה עובדתית הצריכה הוכחה. על החלטה זו הגישה המדינה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.
כב' הש' אלישבע בקר אוסוסקין קבעה כי התיקון לחוק שעות עבודה ומנוחה הוסיף בעיפים המחילים את האיסור של עבודה בימי המנוחה השבועית גם על עצמאיים וחברי אגודות שיתופיות. לימים, הוסכם בהסכמים קואליציוניים על הרחבת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה באופן שהחוק יחול גם על בתי מסחר, חנויות (פרט למסעדות), מפעלי מלאכה ותעשיה בם עובדים שכירים או עצמאיים.
על תכלית האיסור עמדו בית המשפט העליון ובית הדין לעבודה בשורה ארוכה של פסיקה. התכלית האחת היא סוציאלית – תכלית פטרנליסטית ככל משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. תכלית זו באה לחייב חיוב קוגנטי את העובד כמו גם את בעלי המלאכה, המעסיקים והעצמאיים למיניהם, לנוח שלושים ושש שעות בשבוע עבודה. התכלית השנייה היא תכלית המבקשת לשמר את צביונה היהודי של מדינת ישראל.
מהצעת החוק עולה כי מטרת המחוקק היתה להחיל את האיסור לא רק על עובדים אלא גם על בעלי עסקים וחנויות בין אם מדובר בעסקים קטנים, קואופרטיבים או אגודות שיתופיות. התיקון אף פירט במפורש כי הכוונה הינה להחיל את האיסור גם על עובדים באגודות שיתופיות.
הוא הדין לגבי חברי האגודה השיתופית. ההלכה קבעה שהיחסים בין אגודה שיתופית לחבריה אינם יחסי עובד-מעביד. על כן הוסיף המחוקק הוראה גם לגבי חברים באגודה שיתופית. .
אשר לדתה של האגודה השיתופית, נקבע כי אין לקבל את קביעתו של בית הדין האזורי לפיה לא הוכחה. ידיעה שיפוטית היא שקיבוץ הוא יהודי. מערכת הקיבוצים צמחה עם ישוב הארץ. מכאן, שלא היה צורך לדון בשאלת יהדותו של הקיבוץ.
בא כוח המשיבות טען טענה מקדמית לפי סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיה פרשנות לפיה האיסור לא חל על אגודה שיתופית עלולה ליצור מצב אבסורדי לפיו יחיד או תאגיד "עירוני" הפועל בשבת יחול עליו איסור שבחוק, בעוד שאותו איסור לא יחול על הקיבוץ, רק משום שהוא אגודה שיתופית. פירוש כזה הדעת לא סובלתו.
לפיכך, הערעור התקבל. העניין הוחזר לבית הדין האזורי לשמיעת ראיות לשם הכרעת הדין.
