תאגידים/שיקולים בפירוק חברה ממשלתית/מחוזי

עובדות וטענות: עניינה של הבקשה דנן, שהוגשה ע"י נושה, אלרוב אזור ממילא (1993) בע"מ (להלן: אלרוב או הנושה), בפירוקה של קרתא - חברה לפיתוח מרכז ירושלים בע"מ (להלן: קרתא או החברה). קרתא הינה חברה ממשלתית-עירונית אשר הוקמה בשנת 1972, למטרת חידוש מרכז ירושלים על ידי שיקום ופיתוח אזור ממילא והסביבה. תפקידיה של קרתא הוגדרו על ידי ועדת השרים לענייני כלכלה, כדלקמן: פינוי המחזיקים בבניינים בשטח, פיצוי בעלי הקרקע, תכנון השטח, ביצוע עבודות תשתית והחכרת או מכירת הקרקעות המפותחות ליזמים פרטיים. עוד נקבע, כי החברה תנוהל על בסיס כלכלי, וכי שיעור האחזקות בה יהיה כדלקמן: 74% מהמניות יוחזקו בידי מדינת ישראל, ו-26% מהמניות יוחזקו בידי עיריית ירושלים.

בין השנים 1988-1989 אושרו תוכניות בינוי שהגישה קרתא במטרה להפוך את אזור ממילא למתחם מגורים, מלונות ומסחר, הכולל אף חניון נרחב (להלן: הפרוייקט). בשנת 1989 התקשרה קרתא עם חברת לדברוק, חברה זרה מאנגליה, כיזם להקמת הפרוייקט. עד לאותו מועד הושקעו בפרוייקט סכומים בסך כולל של כ-114 מיליון ש"ח, שמומנו על ידי בעלי המניות בחברה.

בשנת 1994 התקשרה קרתא בהסכם נוסף עם לדברוק ואלרוב, לפיו צורפה האחרונה ללדברוק כאחד מיחידיה בכל הנוגע לאזור המסחרי, כקבוע בהסכם. בפועל, עבר ביצוע עבודות הפיתוח והבנייה באזור המסחרי בפרוייקט במלואו לידי אלרוב, כאשר חיוביה של לדברוק לקיום ההסכם עומדים בעינם.

בשנים 1998-1999 התנהלו הליכי בוררות בין אלרוב לקרתא בשל תביעות הדדיות בגין הפרת ההסכמים. ביום 13.9.99 ניתן פסק בורר ראשוני בשאלת האחריות, לפיו התקבלה תביעת אלרוב בעוד תביעת קרתא, נדחתה ברובה. לימים, ניתנו שני פסקי בורר נוספים, לפיהם חוייבה קרתא לשלם לאלרוב סך כולל של כ-102,000,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (להלן: החוב). כל הפסקים הללו אושרו ע"י בית המשפט. עם זאת, על אף שבחוב מכוח פסק דין חלוט עסקינן, נמנעה קרתא מלשלמו.

מכאן הבקשה דנן לפירוקה של קרתא, שהוגשה בעילה של חדלות פירעון, לפי סעיפים 257(ד) ו-258 לפקודת החברות (להלן: הפקודה).

לבד מחובה של קרתא לאלרוב, נושה גם מדינת ישראל את קרתא בסך של למעלה ממאה מיליון ש"ח בגין הלוואות ושטרי חוב וכך גם עיריית ירושלים נושה את קרתא בסך של כמה מיליוני ש"ח, בגין חובות ארנונה שאינם משולמים. לשיטת המבקשת, העובדה כי קרתא אינה פורעת את חובותיה, ביחד עם הצהרתה, כי "קטיעת זרם ההכנסות מתקציב שנה זו, יביא את החברה בתחילת חודש אפריל 2000 לידי חדלות פירעון...", דברי ב"כ קרתא בישיבת הבוררות מיום 26.7.01 כי לקרתא אין כלל מקורות מימון, וכן עדותו של סגן החשב הכללי במשרד האוצר, לפיה פעולות קיזוז דמי השכירות אל מול חובה של קרתא למדינת ישראל נעשות מאחר שלא היה למדינה מאיפה לגבות את החוב, כל אלה מביאים למסקנה כי קרתא הינה חדלת פירעון, ומשכך יש כנגדה עילת פירוק כדין.

בתגובת קרתא הובעה התנגדות לבקשת הפירוק, על אף שאין היא חולקת על דבר קיומה של עילת הפירוק נגדה. לשיטתה, הגם שכיום היא אינה בעלת יכולת פירעון, מצב זה ישתנה בתוך מספר חודשים, לכשתסתיים בניית חלקו המסחרי של פרוייקט ממילא, דבר שיקים לקרתא הזכות לקבלת 30% מתקבולי השכירות עבור שטחים אלו, כאשר זכות זו מוערכת על ידה בכ-28,050,000$. זאת, בנוסף על זכויותיה בחניון, המוערכות על ידה בכ-8,700,000$, וזכויותיה בשטחי תעשייה באזור גבעת שאול המוערכות בכ-2,280,000$.

עוד תכניות

עוד נטען, כי עד להשלמת הפרוייקט פעילותה של קרתא הינה מצומצמת ביותר, כאשר אין לה עובדים כלל, לבד מדירקטוריון המונה שלושה דירקטורים וכן נותני השירותים המקצועיים – שחלקם אינם מקבלים שכר כלל והאחרים מקבלים שכר צנוע ביותר. משכך, ונוכח התחייבותה שלא לעשות כל דיספוזיציה בנכסיה, אין חשש לפיחות נכסים עד להשלמת הפרוייקט. מאידך, מינוי מפרק לחברה יגרום להוצאות רבות ומיותרות ולצמצום בדיבידנד שיחולק לנושים בסופו של הליך הפירוק.

דיון משפטי: כב' הש' ח' בן-עמי: עסקינן בבקשת פירוק כנגד חברה ממשלתית, שקווי היסוד שלה קבועים בחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה–1975. סעיף 2 לחוק זה, מחיל את פקודת החברות, ובכלל זה ההוראות הנוגעות לפירוק בידי בית המשפט, אף על חברה ממשלתית. משכך, אין מניעה דיונית לפירוק חברה ממשלתית, בכפוף להוראות הפקודה הרלוונטיות.

המתנגדות לפירוק (קרתא, המדינה ועיריית ירושלים) טוענות, כי הגם שהחברה מצוייה כעת בחדלות פירעון, ראוי לחכות עד לאחר השלמת הבניה של השטחים המסחריים בפרוייקט, כדי לקבוע האם חדלות הפירעון כאמור הינה "זמנית" או שהיא תיוותר על כנה.

טענה זו דינה להידחות: על פי הפסיקה, חדלות פירעון המקימה עילת פירוק יכולה להיות הן חדלות פירעון מסחרית, שמשמעה כי ייתכן ולחברה נכסים, אך אין לה הון נזיל שיאפשר עמידה מיידית בהתחייבויותיה, והן חדלות פירעון מאזנית, שמשמעה כי הנכסים הקיימים והצפויים של החברה אינם מספיקים כדי לעמוד בכלל התחייבויותיה, לרבות התחייבויות מותנות ועתידיות. משכך, אף לשיטת קרתא ושאר המתנגדות לפירוק, קיימת עילה לפירוקה של הראשונה. מה גם שאף נוכח מצבת הנכסים שהציגה קרתא (נכסים ששוויים כ-173,000,000 ש"ח וזאת לאחר השלמת המרכז המסחרי) אין בנכסים אלו כדי לכסות ולו מחצית מהחובות הנטענים כלפיה, וממילא, על פניו לטענה זו אין על מה שתסמוך.

על אף קיומה של עילת פירוק, לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת שלא להיעתר לבקשה (סעיף 257 לפקודה - "בית המשפט רשאי לפרק חברה..."). בהלכה הפסוקה נטבעו שיקולים רבים עליהם רשאי בית המשפט לעמוד בדונו בבקשת הפירוק, וביניהם: קיומה של חלופה טובה יותר; אינטרסים של כלל הנושים ושל בעלי המניות; שיקולים ציבוריים וכיו"ב (רע"א 5596/00 שלומית סתווי נ' שאולי נאחוסי). לפיכך, יש לבחון האם בענין דנן מצדיקים האינטרסים דלעיל את דחיית הבקשה:

המתנגדות לפירוק טענו, כי קיימת חלופה טובה יותר לחברה ולכלל הנושים מאשר פירוקה המיידי, והיא מימוש עצמי בפיקוח בית המשפט. דא עקא, שאפשרות זו אינה נמצאת בגדר הדרכים המנויות בחוק לפירוק חברה, והיא יכולה להיעשות בהסכמה בלבד. משאין הסכמה על מימוש כאמור, בית המשפט אינו מוסמך להורות עליו, ועל כן לא ניתן לראות בדרך המוצעת חלופה טובה המצדיקה דחייתה של בקשת הפירוק.

אף הטענה לפיה פירוק קרתא אינו עולה בקנה אחד עם האינטרסים של כלל הנושים אין לקבל. ראשית, הנושות העיקריות של קרתא – המדינה ועיריית ירושלים – הינן גם בעלות מניותיה. משכך, יש לבחון הטיעונים בדבר טובת הנושים במשנה זהירות נוכח "כובען הכפול" של הטוענות, כאמור. לגופו של עניין, אין בטענות אלו טעם ממשי להמשך קיומה של קרתא. נוכח מצבת החובות הכבדה ונוכח העובדה כי אין לקרתא נכסים נזילים מתוכם תוכל להיפרע, צו לענין פירוקה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של הנושים. אמנם, ייתכן כי מימוש מאוחר של זכויות קרתא בפרוייקט עשוי להעלות את ערכן, אולם בכך אין די כדי לדחות את בקשת הפירוק. מכל מקום, חזקה על המפרק כי ייקח בחשבון שיקול זה בבואו לממש את נכסי החברה. מה גם שמאידך, שיהוי בתשלום החובות מביא לתפיחתם, בין היתר, נוכח ההוצאות הכרוכות בהחזקתם של המבנים וכן תשלומי ריבית בגין החובות.

טיעון נוסף בפי המתנגדות הינו, כי עסקינן בחברה ממשלתית - מעין רכוש ציבורי - שהוקמה לצורך קידום מטרות ציבוריות. מכאן מעמדה המיוחד המקנה לה "מעין חסינות" מפני פירוק, נוכח האינטרס הציבורי החשוב בהמשך קיומה. על כך עונה בית המשפט, כי מוטב ש טיעונים אלו כלל לא היו באים לעולם. בייחוד לא בהקשר של החברה דנן. סעיף 4(א) לחוק החברות הממשלתיות קובע את קווי היסוד של חברה ממשלתית: "חברה ממשלתית תפעל לפי השיקולים העסקיים שעל פיהם נוהגת לפעול חברה לא-ממשלתית, זולת אם קבעה לה הממשלה, באישור הועדה, שיקולי פעולה אחרים; הוראה זו לא תחול על חברה ממשלתית שמסמכי היסוד שלה אוסרים חלוקת רווחים". אין חולק, כי החברה הוקמה על מנת שתנוהל על בסיס כלכלי. דא עקא, בחינת התנהלותה של קרתא מעלה, כי מלבד חוסר הרווחיות בהמשך פעילותה, קיימים ליקויים רבים בהתנהלותה. חלקם אף גובלים, לכאורה, בפגיעה בטוהר המידות, תוך הפרות גסות של כללי המינהל התקין.

בסיכום דו"ח המבקר נכתב כדלקמן: "מממצאי הביקורת עולה, שסדרי קבלת ההחלטות היו לקויים ביותר, אם לא למעלה מזה. לפי חישוב שעשה משרד מבקר המדינה, היתה התמורה לקרתא, לפי הצעת היזם שזכה, נמוכה במידה ניכרת מזו של היזם שנדחה, והיא נפלה בהפרש גדול משומת השמאי הממשלתי שנועדה לשמש קנה מידה להערכת ההצעות... גורם ציבורי המטפל בפרוייקט מסוג זה אמנם חייב לדאוג לא רק לקופה הציבורית במובן המצומצם של המלה, אלא למכלול המטרות שהציב לעצמו... אולם בסופו של דבר עליו להשיג במשא ומתן עם היזם איזון סביר בין שאיפתו הלגיטימית של היזם להרוויח בביצוע הפרוייקט, לבין הדאגה שחלקה של הקופה הציבורית – הרווחים הנובעים מפעולות הפיתוח - לא יקופח... לא ייתכן שבעלי תפקידים בכירים ימשיכו בתפקידיהם לאחר התנהגות כפי שהיא משתקפת בדו"ח הזה...לדעת מבקר המדינה, על משרדי הממשלה המופקדים על החברה, ועל עיריית ירושלים, להחליט באיזו מידה יש צורך בהמשך תפקודה העצמאי של קרתא כחברה, ואם כן – מה יהיו הקווים המנחים להמשך פעולתה, בהתחשב בנסיבות שנוצרו לאחר חתימת ההסכם עם היזם, כדי למזער את העול הכספי שהמשך פעילות החברה עשוי להטיל על תקציבי המדינה והעירייה".

דא עקא, חרף האמור לא נעשה דבר בעניין, וקרתא המשיכה להתנהל כרגיל ולצבור חובות על חשבון הקופה הציבורית. עוד יוער כי אף אם לכאורה קיים אינטרס ציבורי לפיו תחומים מסויימים יוסדרו ע"י המדינה, אינטרס ציבורי לא פחות חשוב הוא כי כספו של משלם המסים יופנה לאפיקים ראויים ולא יוזרם לבורות נטולי תחתית. אינטרס ציבורי נוסף הינו, כי חברות ממשלתיות, יתנהלו בצורה שקופה וראויה. דא עקא, התנהלותה של חברת קרתא, אינה עומדת בקנה אחד, ולו בדוחק, עם הקריטריונים האמורים ובמידה רבה, אף מנוגדת להם.

בהתייחס לאלו נראה כי דווקא החלטה לענין פירוקה של קרתא עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, מה גם כי אף נוכח השלב בו עומד הפרוייקט, ומעורבותה המועטה של קרתא בהשלמתו, אין עוד כל נימוק המצדיק, ולו בדוחק, להמשיך את פעילותה.