תו"ב/היקף סמכות יו"ר ועדת תכנון להאריך מועד/עליון
עובדות וטענות: המשיבה 4, חברת סונול ישראל בע"מ, יזמה ביחד עם המשיבה 3, תכנית מתאר מקומית לשינוי תכנית מתאר מקומית (להלן: התכנית). התכנית ביקשה לשנות ייעודם של מקרקעין מקרקע חקלאית לקרקע המיועדת להקמת תחנת תדלוק ושירותי דרך וכן ביקשה ליצור גישה משותפת לתחנת התדלוק ולתחנת חשמל סמוכה, על ידי שינוי ייעוד של רצועת מעבר לכבלי חשמל לייעוד של דרך ושטח פרטי פתוח. ביום 7.7.99 החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז על הפקדת התכנית בכפוף למילוי תנאים שונים שאותם קבעה. כן נקבע, כי ההחלטה תבוטל בתוך שבעה חודשים מיום שנמסרה למגיש התכנית, אם לא ימולאו התנאים הקבועים בה.
בחלוף עשרה חודשים מן היום שבו ניתנה החלטת הוועדה המחוזית, ומשלא מולאו התנאים, פנו המשיבות 3 ו-4 אל יו"ר הוועדה וביקשו כי יאריך את המועד לצורך השלמת ביצוע התנאים שנדרשו. הבקשה התקבלה והמועד הוארך בששה חודשים שתחילת מניינם ביום שבו תם המועד המקורי לקיום התנאים. אלא שגם בתוך תקופת ההארכה לא הושלמו התנאים שנקבעו על ידי הוועדה. זאת בעיקר משום שבינתיים עלתה אפשרות למקם את התוואי המתוכנן של כביש עוקף רחובות (להלן: דרך 423) בסמוך למיקום המוצע של התחנה. יו"ר הוועדה המחוזית שב ונעתר לבקשה נוספת להארכת מועד של ששה חודשים. כתשעה חודשים לאחר מכן, משלא קוימו גם באותו שלב התנאים להפקדה שנקבעו בהחלטת הוועדה מיום 7.7.99, החליטה הוועדה המחוזית ביום 5.12.01 לשוב ולדון בתכנית בתום ששה חודשים נוספים כדי לאפשר למע"צ ולמשרד התחבורה "לגבש עמדה סופית ביחס להתוויתה המוצעת של דרך 423". מע"צ הודיעה, כי היא נוטה לאשר את דרך הגישה המוצעת לתחנה וביום 18.9.02 חזרה הוועדה המחוזית על החלטתה מיום 7.7.99 להפקיד את התכנית בתנאים, וביום 3.2.03 פורסמה הודעה בדבר ההפקדה בילקוט הפרסומים.
התנגדויות שהגישו המערערת, וחברת "דור אלון" נדחו ע"י ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית והוחלט ליתן תוקף לתכנית בכפוף למספר תיקונים שיבוצעו בה ובהם הבהרות לעניין הסדרי הגישה לתחנה. כנגד כך, עתרה המערערת לבית המשפט לעניינים מינהליים. הטענה המרכזית שהעלתה המערערת בעתירתה, הופנתה כנגד שתי החלטותיו של יו"ר הוועדה המחוזית, לפיהן הוארך המועד למילוי תנאי ההפקדה, למרות שחלפו למעלה משבעה חודשים ממועד ההחלטה על הפקדת התכנית בתנאים. בכך, לשיטתה, פעל היו"ר בעניין זה בחוסר סמכות ובניגוד להוראות סעיף 86 לחוק התכנון והבניה ואף בניגוד לאמור בהחלטת ההפקדה מיום 7.7.99 עצמה. בית המשפט דחה את הטענה על פי סעיף 86(ה) וקבע כי ליו"ר הוועדה "שיקול דעת בלתי מוגבל" בענין. מכאן, הערעור דנן.
דיון משפטי: כב' הש' א' חיות: הפסיקה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו") התייחסה לפירושו הלשוני של המושג "הארכה" לעניין סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה להאריך מועד שקבע להריסת בניין, וקבעה כי "פירושו הלשוני אינו מחייב תמיד רציפות בין הדבר המקורי לבין הארכתו, ויש 'הארכה' שאינה מחייבת רציפות דווקא". הנה כי כן, מבחינה לשונית נראה כי השימוש במונח "הארכה" אינו שולל את הפירוש לפיו יכול שהסמכות תתייחס גם לפעולה שהמועד לביצועה כבר חלף. השאלה היא, האם פירוש מרחיב כזה, מתיישב עם התכלית שאותה מיועדת הארכת המועד להשיג בענייננו? סעיף 86 לחוק התכנון והבניה, כנוסחו לאחר תיקון מס' 43 לחוק התכנון והבניה (להלן: תיקון 43), קובע לוח זמנים קצוב, מוגדר וקצר יחסית למילוי התנאים ולעריכת השינויים הנדרשים על ידי מוסד התכנון כתנאי להפקדתה של תכנית. בכך מבקש הסעיף להגשים תכליות חשובות שאותן חרט על דגלו תיקון 43 באופן כללי והן – ייעול, פישוט וקיצור הליכי התכנון. עם זאת, לא התעלם המחוקק מכך שלעתים עלול להיווצר קושי אמיתי שלא יאפשר למגיש התכנית לעמוד בסד נוקשה של לוח הזמנים הקבוע בסעיף 86 לחוק. מטעם זה ועל מנת שלא ירדו לטמיון המשאבים הניכרים הכרוכים בדרך כלל בהכנת תכנית, העניק המחוקק ליו"ר מוסד התכנון בסעיף 86(ה), סמכות שבשיקול דעת להאריך את המועדים הקבועים בסעיף 86. בכך ביקש המחוקק להבטיח, כי יושג איזון ראוי בין הצורך לקיים הליך תכנוני יעיל ומהיר לבין הצורך לאפשר גמישות מסוימת מבחינת לוח הזמנים שנקצב בחוק לעריכת שינויים ולמילוי התנאים שנקבעו להפקדה. לפיכך, אין לקבל את טענת המערערת כי סמכות ההארכה הנתונה ליו"ר מוסד התכנון מוגבלת אך ורק לאותם המקרים שבהם טרם חלף המועד למילוי התנאים. פירוש מצמצם כזה אינו מתחייב מלשון הסעיף ואף לא מתכליתו המבקשת לאפשר הארכת מועדים בכל מקרה שבו מצא יו"ר מוסד התכנון כי יש הצדקה לכך והצדקה כזו יכול שתימצא גם אם המועד למילוי התנאים כבר חלף.
סבירות החלטותיו של יושב ראש הוועדה המחוזית: החלטות ההארכה במקרה דנן הובילו לכך שהתכנית הייתה מופקדת בתנאים בתקופה שנמשכה למעלה משלוש שנים. פרק זמן כזה העולה פי חמישה על התקופה המקורית שנקצבה בסעיף 86 לחוק למילוי התנאים להפקדה, יש בו לכאורה כדי לפגוע ביעילות ההליך התכנוני ובוודאותה של הנורמה התכנונית ועל כן, בהיעדר נסיבות מיוחדות, די בו כשלעצמו כדי ללמד על חוסר סבירותן של החלטות ההארכה.
במקרה שלפנינו, לא התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת מועדים כה חריגה. אדרבא, מתוך המסמכים שהוצגו עולה כי המשיבות 3 ו-4 השתהו השתהות בלתי מוסברת במילוי התנאים. אכן, שלב הפקדתה של תכנית בתנאים הוא שלב מתקדם יחסית על ציר התכנון ויש לכך נפקות לעניין ציפייתו הלגיטימית של מגיש התכנית למימוש זכויותיו בקרקע על פי התכנית. כמו כן, קיים אינטרס לציבור כי הליך התכנון, על כל המשאבים שהושקעו בו עד אותו שלב, לא ירד לטמיון. יחד עם זאת, נוכח פרק הזמן החריג שנדרש למשיבות 3 ו-4 לצורך מילוי תנאי ההפקדה, נוכח "גרירת הרגליים" בפרק הזמן שנקצב להן מלכתחילה למילוי תנאים אלה, נוכח האיחור הבלתי מוסבר מצד המשיבות 3 ו-4 בהגשת בקשות ההארכה ונוכח השינוי שחל בינתיים בנורמות התכנוניות הנוגעות להקמת תחנות דלק, גובר בנסיבות העניין האינטרס הציבורי הקיים בשמירה על יעילותו של ההליך התכנוני ועל עדכניותה של הנורמה התכנונית.
אשר על כן, דין הערעור להתקבל ויש לקבוע, כי החלטות ההארכה של יושב ראש הוועדה המחוזית ושל הוועדה המחוזית במקרה דנן חרגו ממתחם הסבירות ודינן להתבטל. לפיכך, החלטת הוועדה המחוזית בדבר הפקדת התכנית, אשר הודעה לגביה פורסמה ביום 3.2.03 בילקוט הפרסומים, דינה להתבטל.
