לשון הרע/דין הביטוי "גסטאפו" כנגד עובד ציבור/שלום
עובדות וטענות: בעת הגשת התביעה שימש התובע כוטרינר העירוני (מנהל השירותים הוטרינרים העירוניים) של רעננה וכפר סבא. הנתבע קיבל רישיון וטרינר בישראל בשנת 2002. התובע מייחס לנתבע שני פרסומים של לשון הרע: הראשון, בפורום "זכויות בעלי חיים" באינטרנט שנוסחו כדלקמן: "ההשמדה במחנה ההשמדה של השירותים הוטרינריים ברעננה אמורה להסתיים היום, בעקבות הודעת הגסטאפו כי הלכידות – ההשמדות ימשכו עד ה-1 לחודש, על אף האמור לעיל לא הייתי נכנס לשאננות, מכיוון שתאוות ההשמדות לא תמה וכידוע הם מעל החוק ועושים כראות עיניהם, תחת ההגדרה הנפשעת בריאות הציבור. החתולים אינם בראש טבלת מעבירי הכלבת אלא בתחתיתה, אך עלובי הנפש נלחמים בחלשים, על מנת לכסות את תחתיהם בצעדים כביכול למיגור הכלבת, הכלבת בישראל איננה כלבת אורבנית, כלומר היא כלבת בעיקר בחיות הבר לכן הפיתרון היעיל ביותר הוא לחסן לחסן לחסן" (להלן: הפרסום הראשון). הפרסום הנוסף אירע ביום אימוץ בעלי חיים שאורגן על ידי עמותה למען בעלי חיים בהרצליה. לטענת התובע, אמר הנתבע באירוע, כי התובע הוא מושחת, צריך לעצור אותו וכי הוא יעצור אותו (להלן: הפרסום הנוסף).
לטענת התובע, הפרסום המשמיץ פגע בו ובעבודתו. הכנסותיו ממרפאתו הפרטית ירדו עד שהוא נאלץ לסגור את מרפאתו.
דיון משפטי: כב' הש' א כהן: אשר לפרסום הנוסף, התובע לא הצליח להוכיח כי הוא נאמר. התובע עצמו לא נכח באותו אירוע, והוא טען כי אותו פרסום נערך בנוכחות הווטרינר ד"ר צחי נבו, וכן מחזיקי בעלי חיים אחרים. ד"ר נבו נחקר וחזר על הטענה, אולם מלבדו לא זומנו אחרים לעדות, וכנגד עדותו היחידה, קיימות עדויותיהם של הנתבע וגב' בצרי, יו"ר עמותת אס.או.אס חיות, שנכחה באותו אירוע, אשר הכחישו את האירוע הנטען מכל וכל. נקבע, כי אין מקום להסתפק בעדות יחידה אשר עוררה ספקות באשר לאמינותה, ולפיכך, לא הוכח כלל ועיקר האירוע הנטען והפרסום הנוסף.
באשר לפרסום הראשון: הפרסום כפרסום הוא בגדר "לשון הרע" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965. הפרסום נשוא התביעה מייחס לשירותים הווטרינריים ברעננה פעולות של השמדת חתולים ומוזכרות בו המילים "השמדה במחנה השמדה" "הודעת הגסטפו". אלו הם ביטויים קשים שבוודאי לא מתכוונים לשבח, לפאר ולרומם את השירותים הווטרינריים. המבחן בדבר קיום לשון הרע אינו מתמצא בתחושת עלבון סובייקטיבית של מי שעליו נסב אותו פרסום לשון הרע, אלא המבחן הוא אובייקטיבי.
התובע ביקש לטעון, כי הפרסום פגע בו במיוחד, כיוון שאביו נפל בשבי הגרמני בתקופת מלחמת העולם השניה, והשבי והעינויים שעבר השאירו בו צלקות וגם הוא הושפע מהם. בכך הדגיש את הפגיעה האישית שלו מהפרסום לאור נסיבותיו האישיות. הנתבע מבחינתו הדגיש, כי הוא לא התכוון בפרסום דווקא לתובע, וכי הוא לא התכוון להשוות אף אחד לשום דבר. הפרסום התייחס, לטענתו, למעשים של השירותים הווטרינריים ולא לגבי אדם ספציפי והוסיף וציין: "ואם מישהו נעלב כתוצאה ממה שאמרתי או חושב שהדברים כוונו אליו, אני אכן מתנצל על כך". כמו כן, הפרסום הורד שלושה ימים לאחר פרסומו בעקבות פניה של קרוב משפחה של התובע אליו אשר יידע אותו כי התובע נפגע מהפרסום.
נקבע, כי כשם שאין בודקים את פגיעתו הסובייקטיבית של התובע, כך גם אין בודקים את כוונתו הסובייקטיבית של הנתבע. הקורא האובייקטיבי והסביר, אשר מתמצא בנעשה בשירותים הווטרינריים ברעננה, שהוזכרו בפרסום, יודע כי התובע הוא זה העומד בראש השירותים הווטרינריים ברעננה ומייחס לו את הנעשה שם. זהו מקרה קלאסי שבו יש להחיל את סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע והווטרינר העירוני ברעננה יכול היה להיפגע מפרסום פוגע על "השירותים העירוניים ברעננה" ולראות עצמו כנפגע אישית מאותו פרסום. על פי מבחן אובייקטיבי, נוצר קישור אסוציאטיבי מיידי לתובע, ועל כן הוא רשאי לתבוע באופן אישי בגין הפרסום.
עם זאת, המחוקק סבר בקובעו את סעיף 15 לחוק הקובע הגנה לפרסומים דיבתיים, שהם בבחינת "הבעה דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד...ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבור...", כי פרסום דעה על אדם הנושא בתפקיד ציבורי ועל ענין ציבורי הוא בעל חשיבות כה רבה, עד כי אין הכרח שהפרסום יהיה דבר אמת ובלבד שייעשה בתום לב (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר). במקרה דנן, כותב הנתבע, שהוא וטרינר ופעיל בעמותות להגנה על בעלי חיים, כי השירותים הווטרינריים ברעננה פועלים להשמדת חתולים, במקום לבחור בפתרון הומאני יותר, לדעתו, שהוא: חיסון החתולים. יש לזכור, כי הביטוי "השמדה" שננקט בפרסום, לא צמח מתוך קרקע ריקה ובחלל ריק, אלא השירותים הווטרינריים הם שפרסמו מודעה ובה נכתב, בין היתר, כי מדובר באזור נגוע בכלבת וכי בתאריכם מסויימים "תתקיים פעילות הדברה של כלבים וחתולים משוטטים....".המילה "הדברה" אינה שונה במהותה מהמילה "השמדה", שתיהן במילון אבן שושן מוגדרות כ"כליה". אין גם חולק על כך, שהמדיניות של השירותים הווטרינריים העירוניים כפופה להוראות השירותים הווטרינריים הארציים, וכי ההוראה היתה להשמיד את החתולים. התובע אף טען, כי היה צורך בהשמדת החתולים לצורך הגנה על בריאות הציבור.
הנתבע מייצג גישה שונה, ולפיה פתרון של השמדת חתולים הוא פתרון שיש לנקוט בו רק כשכלו כל הקיצים. לדעתו, יש לפעול לחיסון החתולים והכלבים באזור נגוע כלבת או להכניסם להסגר, ולא לנקוט בדרך של השמדה כוללת. לטענתו, סעיף 7(1)(א)(ב) לפקודת הכלבת 1934, אשר צוטט בתצהירו של התובע מתייחס להשמדה של כל בעל חי נגוע או חשוד בכלבת. הביטויים "מחנה השמדה" ו"גסטאפו" הם ביטויים קשים ביותר, בעלי קונוטציות שליליות ומעלים אסוציאציות לימים אפלים. הנתבע סבר, באמת ובתמים, כי הריגה שיטתית של חתולים באזור השרון היא פעולת השמדה פסולה וחסרת רחמים. הוא ביקש לעורר את הפעילים במאבק נגד הגישה שתמכה בהריגה הכוללת, ולכן כתב את שכתב בפורום באינטרנט. הגב' בצרי בחקירתה הנגדית ציינה, כי היא באופן אישי לא היתה משתמשת במינוח "גסטאפו", אך אין להתעלם מהקשר המעשים שנעשו והובילו לפרסום.
הגב' בצרי העידה, כי אנשים רבים התקשרו אליה בבכי באשר למדיניות של תפיסת החתולים, והסעירה אותה המדיניות של השירותים הווטרינריים. גם מר יוסי שריד בחקירתו הנגדית ציין, כי הוא לא נוהג להשתמש בביטויים מסוג זה, למרות שבמשך שנות פעילותו בשירות הציבורי הוא "זכה" להיקרא "נאצי" ו"עמלק", וגם הוא טען, כי אין להתעלם מכך שהפרסום נעשה בהקשר לכך שחתולים נתפסו ונלכדו באופן שיטתי, גם אם לא נחשדו בחולים בכלבת.
התובע הוא וטרינר והנתבע הוא וטרינר, וכל אחד מהם סבור שהצדק עימו ואין מקום שבית המשפט יחליט איזו גישה מקצועית היא הנכונה. גם בג"ץ לא פסל באופן גורף את הצורך בהמתת חתולים לצורך הגנה ממחלת הכלבת, והעיר הערותיו באשר לנוהל שהיה קיים ולדרך ביצוע ההמתה (בג"ץ 4884/00 עמותת "תנו לחיות" נ' מנהל השירותים הוטרינריים בשדה במשרד החקלאות). עם זאת, ניתן לציין, כי מדובר בהחלט בהבעת דעה של הנתבע כנגד מדיניות השירותים הווטרינריים ברעננה, שהוא, ופעילים אחרים מחו נגדה.
מדובר בענין ציבורי, שהתייחס למאבק ציבורי שנוהל באותה עת ע"י עמותות להגנה על בעלי חיים ואנשים שונים, ובהחלט עונה לקריטריון של סעיף 15(4) לחוק. יש לזכור, כי מדובר בנסיבות שיש בהן ענין ציבורי, וכנגד התובע תלוי ועומד כתב אישום בגין מקרים הקשורים לאותו "פרויקט" של לכידת החתולים והמתתם. התובע אף התראיין לעיתון "צומת השרון" והדגיש כי הוא נתן את ההרשאה להמתת החתולים. לטענתו, נתן את ההוראות ללוכדי החתולים וביקש מהם לפעול על פי החוק. התובע אף אישר, כי העירייה המיתה 202 חתולי רחוב מאזור הכלבת וזאת בשיתוף חברת "מגן לחתול". בחברה זו עבדו שלושה אנשים אשר גם נגדם הוגש כתב אישום בגין המתת בעלי חיים. כלומר, מדובר בענין ציבורי ובנושא בעל ענין לציבור, לכל דבר וענין.
יחד עם זאת, אדם המביע דעה על איש ציבורי ובענין ציבורי, יזכה להגנת החוק רק אם הפרסום נעשה בתום לב (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ). ברע"א 10520/03 הנ"ל צוינו מספר שיקולים שיש לקחתם בחשבון: האם הכוונה מאחורי הפרסום היתה כוונת זדון; אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום; נושא הפרסום ומושאו – האם הפרסום נסב על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות שלציבור יש ענין בהן; מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו.
במקרה דנן, האמין ומאמין הנתבע, באמת ובתמים, בתוכן הפרסום. הפרסום נעשה בפורום אינטרנט "זכויות בעלי חיים" שמשתתפים בו אנשים, שאוהבים בעלי חיים, וזכויות בעלי החיים קרובים לליבם. הנתבע רצה לעורר ולזעזע את הפעילים, ולומר להם שמדיניות השירותים הווטרינריים ממשיכה, למרות שלכאורה הושגה הסכמה ל"פסק זמן" מאותה השמדה.
בענין בן גביר צוין, כי יש להישמר מפני הכתבת סטנדרטים של טעם טוב לדיון הפוליטי-ציבורי הפתוח והחופשי באמצעי התקשורת, וכי אין בית המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם, אלא עליו להותיר מקום להבעות דעה תקיפות. יש לשוב ולשנן, לשוב ולזכור, כי עיקר תכליתו של חופש הביטוי להבטיח הגנה דווקא לביטויים קיצוניים, המעוררים מחלוקת ואף סלידה. חופש הביטוי וחופש ההפגנה אין משמעותם אך החופש לבטא דברים הערבים לאוזן.
במקרה דנן, הביטוי "מחנה השמדה" ו"גסטאפו" הוא ביטוי חריף, וטוב היה עושה הנתבע אם היה בוחר במילים מעודנות יותר, והוא אכן ציין, כי הוא מתנצל אם מישהו באופן אישי נעלב, אך הפרסום היה בבחינת הבעת דעה על פעולת השירותים הווטרינריים ברעננה בהקשר של השמדת חתולים. הנתבע רצה לזעזע את המתנגדים למדיניות של השירותים הווטרינריים ולגרום להם לפעול להפסקת השמדת החתולים והפרסום עצמו מבחינה מהותית הוא בגדר הבעת דעה, שחוסה תחת הגנות החוק.
