נגיעה בישבן כמעשה מגונה
אברהם שלו הוא בעלה של בעלת העסק "גלידות פלדמן" שברחובות. המתלוננת שימשה כעובדת אריזה במפעל. היא טענה, כי בעת שהכינה לעצמה כוס משקה חם, ניגש אליה שלו מאחורי גבה וביצע בה מעשה מגונה בכך שאחז בישבנה.
שלו הכחיש את הנטען נגדו וטען כי יתכן שנוצר בינו לבין המתלוננת חיכוך שהיא פירשה אותו כנגיעה בישבנה.
בית המשפט קיבל את עדותה של המתלוננת וקבע כי היא השאירה בעניו רושם אמין. בין היתר, בהסתמך על פנייתה למשטרה מייד לאחר האירוע, מצבה הנפשי בעקבות האירוע – "נסערת ובוכיה", וכן בהסתמך על הסתירות בגירסה שמסר.
סניגורו של שלו טען כי לא ניתן לבסס, על גירסת המתלוננת, ממצאים ברמת הוודאות הנדרשת בפליליים, בעקבות העובדה שעמדה בגבה אל הנאשם ולא יכולה היתה לראות את הנעשה. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי אין כל הכרח שהתיאור העובדתי יהיה מבוסס על חוש הראייה דווקא. ניתן לבסס ממצאי עובדה על עדות שנקלטה, באופן ישיר, באמצעות אחד מהחושים האחרים, ובלבד שבית המשפט מצא שהמדובר בקליטה אמינה, באמצעות החוש הרלוונטי.
נקבע כי ישבן הוא איבר מוצנע בגופו של אדם. מוסכמה מקובלת היא, בחברתנו כי אנשים אינם נעים, ברגיל, בפרהסיה כשישבניהם חשופים. יש בכך משום אינדיקציה ממשית לצנעת חלק זה בגופו של האדם. במובן זה, ודאי שאין דין נגיעה באמצעות ידו של אדם, ובתנוך אוזנו של אחר למשל, כדין נגיעה בישבנו של אדם.
לאור האמור, נקבע כי נגיעה בישבנו של אדם, ללא הסכמתו, היא מעשה שקיים בו אלמנט של מיניות גלויה ושעל פיו השקפות החברה הישראלית בימינו, הוא מעשה לא הגון, לא מוסרי ולא צנוע.
בהקשר זה, לא ניתן להתעלם מגירסתו המשתנה של הנאשם, ומחוסר מהימנותו, שיש בהם כדי להוביל למסקנה שהנאשם מבקש להסתיר כוונת מעשיו. לאור האמור, הורשע הנאשם בעבירה של מעשה מגונה.
