תאגידים/חבות בעלי שליטה למעשי מרמה בחברה/עליון

עובדות וטענות: עניינם של הערעורים דנן, בתביעה ייצוגית של מחזיקים בניירות ערך לפיצויים בגין נזקים שסבלו בשל מעשי מרמה שבוצעו בחברת רייכרט תעשיות בע"מ, ועקב פרטים מטעים שנכללו בתשקיף ההנפקה ובדוחות הכספיים שלה. במסגרת זו, עולות שלוש שאלות עיקריות: האם יש לראות במערער, שהחזיק במניות החברה המנפיקה ערב ההנפקה, כ"בעל שליטה" בחברה, כמשמעותו של מונח זה בחוק ניירות ערך; במידה והתשובה חיובית, מה היקף האחריות המוטלת על המערער לפרטים המטעים האמורים, והאם קמות לו הגנות אשר עשויות לעמוד לבעל שליטה מכוח חוק ניירות ערך; ולבסוף, אם ייקבע שהמערער נושא באחריות לנזקי קבוצת התובעים, כיצד ייקבע הנזק שנגרם לקבוצת התובעים ומה חלקו בפיצוי הנפסק לקבוצה.

בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כי בתשקיף ובדוחות הכספיים של החברה הוצגה תמונה אופטימית שהיה בה כדי להשפיע על תדמית החברה בעיני ציבור המשקיעים ולשכנע אותם כי מדובר בחברה יציבה, משגשגת, ואטרקטיבית להשקעה. אולם במציאות, פני הדברים היו שונים בתכלית, שכן הפרטים שנכללו בתשקיף ובדוחות הכספיים של החברה היו מטעים, כשההטעיה יצרה פער של מיליוני שקלים בין מצבה האמיתי של החברה למצבה כפי שהוצג. בפסק הדין נקבע כי התמוטטות החברה הייתה פרי הצטברותם של מעשים אסורים, אשר בסופו של דבר הביאו לפירוקה. במעשים אלה, כך נקבע, הפר מנשה כהן ששימש כסמנכ"ל הכספים וחשב החברה (להלן: מנשה) חובות אמונים וחובות זהירות שחב כלפי החברה וכלפי בעלי מניותיה. האחריות לנזקי ציבור המשקיעים התבססה על הפרת חובת אמונים לחברה, המוטלת על נושא משרה בכיר בחברה, כמו גם על הפרת חובת הזהירות.

אחריותו של דן רייכרט (להלן: המערער או דן), אחיו הצעיר של עזרא - יו"ר דירקטוריון החברה ומנהלה הכללי, נקבעה בפסק הדין מכוח היותו בעל שליטה בחברה. כעולה מפסק הדין, בטרם הפך לבעל מניות בחברה, התקיימו זו לצד זו שתי חברות. האחת בבעלות מלאה של אחיו של המערער ובשניה חלוקת המניות היתה 49% לכל אחד מהם ו-2% הנותרים בבעלות אמם. במסגרת הסכם למיזוג החברות וחלוקת המניות בין בני המשפחה, התחייבו אשתו של עזרא, ילדיו והמערער להצביע באסיפות הכלליות כפי שמצביע עזרא. בנוסף, הם התחייבו כי לא יעבירו את מניותיהם לאחר ללא אישורו של עזרא (להלן: הסכם ההצבעה).

בפסק הדין נקבע, כי לאור הסכם ההצבעה שנערך והיקף האחזקות, יש לראות את כל בני משפחת רייכרט, לרבות המערער, כמחזיקים יחד במחצית או יותר מהון המניות של החברה. מכאן, קמה חזקה בדבר היותם שולטים בחברה. משנקבע כי המערער הנו בעל שליטה בחברה, הוסיף בית המשפט וקבע, כי בהימנעותו מהפעלת אמצעי פיקוח נאותים, על אף שנמנה על בעלי השליטה בחברה, הפר המערער את חובת הזהירות שלו. לצד זה, הזכיר בית המשפט גם את האחריות אשר חלה על בעל שליטה להפרות החוק על-ידי המנפיק מכוח סעיף 52יא לחוק ניירות ערך. סעיף זה מטיל אחריות משנית על בעל שליטה במנפיק (החברה בענייננו) כלפי מחזיק בניירות ערך שהונפקו בגין נזק שנגרם לו כתוצאה מכך שהמנפיק הפר הוראה של חוק זה או תקנות לפיו. בטיעוניהם, התייחסו הצדדים בעיקר לאחריות המערער מכוח חוק ניירות ערך.

בבואו לקבוע את גובה הפיצוי לקבוצה, ציין בית המשפט כי חוו"ד הצדדים היו מגמתיות, וכי בעקבות דרך ניהול התובענה והסכמי הפשרה שהושגו עם מקצת הנתבעים, נפרשו בפני בית המשפט רק חלק ממעשי המרמה שבוצעו בחברה. בשל כל אלה, חושב הפיצוי לקבוצה על דרך האומדנה. נפסק, כי מנשה ישלם לקבוצת המשקיעים שלושה מיליון ש"ח, והמערער ישא בסכום של 400,000 ש"ח, כל זאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

על פסק דין זה הגישו הן המערער והן המשיב ערעור. השניים חלוקים בנושא הנזק. על שניהם מקובל שקביעת נזקה של קבוצת התובעים על דרך האומדנה, כפי שנעשתה על-ידי בית המשפט המחוזי, אינה יכולה לעמוד. עם זאת, הם נחלקו ביניהם לגבי הדרך הראויה לקביעת הנזק. על רקע זה עולות בערעורים גם השאלות הבאות: מהי השיטה הראויה לקביעת הנזק בתובענה ייצוגית בגין מעשי תרמית או הטעייה בניירות ערך, מהו אופי החבות (חבות נפרדת או חבות יחד או לחוד) שתוטל על כל נתבע, וכיצד יחולק הפיצוי בין הנמנים על קבוצת התובעים?

עוד תכניות

דיון משפטי: כב' הש' י' עדיאל: אחריותו של בעל שליטה: סעיף 52יא לחוק ניירות ערך מטיל אחריות משנית על "בעל שליטה" בחברה, בגין הפרות חוק ניירות ערך ובהן, קיומם של פרטים מטעים בתשקיף או בדוחות הכספיים, אף אם זה לא ביצע בפועל את מעשה ההפרה. הסעיף אמנם אינו מתייחס באופן מפורש, לאחריות הנובעת מקיומם של פרטים מטעים בתשקיף, אולם, מאחר והכללתם של פרטים כאלה בתשקיף ובדוחות הכספיים של החברה עולה כדי הפרת הוראות חוק ניירות ערך והתקנות שהוצאו מכוחו, האחריות להפרה יכול שתקום גם מכוח סעיף זה.

התכלית המרכזית שבהטלת אחריות על בעלי שליטה מעוגנת ברצון להגביר את ההקפדה על שמירת הוראות החוק, והיא מוסברת בנחיתות המשקיעים מן הציבור, ביחס לבעלי השליטה, בהשגת מידע על החברה ובכוח הנתון בידי בעלי השליטה אשר עשוי לאפשר להם למנוע או לעצור את הפרות החוק המתבצעות בחברה.

בהתאם לסעיף 52יא לחוק, יש לבחון תחילה אם המערער הנו בעל שליטה בחברה. על-פי סעיף 1 לחוק ניירות ערך, "שליטה" מוגדרת כ"יכולת לכוון את פעילותו של תאגיד". הגדרה זו הינה הגדרה מהותית-איכותית, אשר אינה מתמקדת בשיעור הבעלות של בעל המניות, אלא ביכולתו להשפיע ולכוון את פעילות התאגיד. על היכולת לכוון את פעילות התאגיד ניתן ללמוד ממגוון מאפיינים כגון: שיעור האחזקה במניות התאגיד הנשלט; הזכות למנות דירקטורים או מנכ"ל לחברה; השפעתו המוכחת של בעל המניות; יכולתו של בעל המניות למנוע מיזוגים והשתלטויות, ועוד. משקלם של אלה באיתור כוח שליטה עשוי להשתנות בהתאם להקשר שבו נבחן קיומה של שליטה בתאגיד, והוא עשוי ללבוש צורה ולפשוט בהתאם להקשר הדברים ולתכלית שלשמה הוא נבחן.

לצד המבחן הפונקציונאלי-איכותי קובע החוק חזקה המבוססת על מבחן כמותי. קרי: אם אדם "מחזיק מחצית או יותר מסוג מסוים של אמצעי השליטה בתאגיד" (סעיף 1). "אמצעי שליטה" מוגדרים בחוק כאחד מאלה: זכות ההצבעה באסיפה כללית של חברה או בגוף מקביל של תאגיד אחר; הזכות למנות דירקטורים של התאגיד או את מנהלו הכללי. "החזקה" באמצעי השליטה על-פי החוק הינה גם החזקה "ביחד עם אחרים", שהיא, כלשון החוק, "החזקת ניירות ערך... בשיתוף פעולה בין שניים או יותר לפי הסכם, בין בכתב ובין בעל פה". זו מקימה חזקת שליטה משום ששיתוף פעולה בין מספר בעלי מניות אשר מחזיקים בכמות כזו של אמצעי שליטה עשוי להקנות לאותם בעלי מניות יכולת לכוון את פעילות התאגיד. עם זאת, חזקה זו ניתנת לסתירה, כשהנטל לסתור מוטל על מי שכנגדו קמה החזקה. יישום הגדרות אלו בענייננו, מעלה כי חזקת השליטה הקבועה בהגדרת ה"שליטה" בחוק ניירות ערך מתקיימת בבני משפחת רייכרט ובכללם המערער. הסכם ההצבעה, הינו הסכם לשיתוף פעולה בין בעלי המניות בחברה באשר לאופן הצבעתם באסיפת בעלי המניות. הסכם זה מציג חזית מאוחדת של קבוצת בעלי מניות אשר מחזיקה יחד ב-87.5% מזכויות ההצבעה בחברה. כל בני המשפחה התחייבו להצביע כפי שמצביע בעל המניות הדומיננטי בחברה – עזרא רייכרט. להתחייבות זו תחולה רחבה ביותר, והיא נוגעת לכל תחומי הפעילות של החברה.

הגנות: בהיות דן בעל שליטה בחברה, עולה השאלה האם קמו לזכותו ההגנות הקבועות בסעיף 52יג לחוק ניירות ערך. קרי: הוא נקט בכל האמצעים הנאותים כדי למנוע את ההפרה; הוא לא ידע את דבר ההפרה ולא היה עליו לדעת או לא היה יכול לדעת. על-פי לשונו של הסעיף, הנטל להוכיח את קיומן של ההגנות מוטל על בעל השליטה. שתי ההגנות מבוססות על סטנדרט התנהגות של רשלנות, והן פוטרות מאחריות בעל שליטה המוכיח כי לא התרשל.

צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שדן יכול היה וצריך היה לדעת על מעשי המרמה ועל הפרות החוק בחברה. דן היה מודע ברמת הסתברות גבוהה לאפשרות שמנשה יגנוב כספים מהחברה, וכי לא ראוי להפקיד בידיו את הניהול הכספי של החברה. לפיכך, היה עליו להיות מודע לאפשרות קיומם, בהסתברות ממשית או אף גבוהה, של מעשי מרמה בחברה. מודעות זו, גם אם אינה שקולה לידיעה, של ממש, יש בה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לפחות משום עצימת עיניים חמורה בהיותו של דן בעל שליטה בחברה.

גם הגנת סעיף 52יג(1) הפוטרת מאחריות מי "שהוכיח שנקט כל האמצעים הנאותים כדי למנוע את ההפרה" אינה עומדת לדן. בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה כי דן לא נקט בשום פעולה שהיה בה כדי למנוע את התדרדרותה של חברת רייכרט, וכי הוא נקט בדרך פעולה של 'שב ואל תעשה' שאינה ראויה לבעל שליטה בחברה.

דרך קביעת הנזק בתביעה ייצוגית על-פי חוק ניירות ערך: הקשיים הכרוכים בקביעת הנזק בהליך אינדיבידואלי, אשר עשויים לתמוך ביישום שיטה המבוססת על חישוב מצרפי עבור הקבוצה כולה, אינם מאפיינים בדרך כלל תביעות ייצוגיות בניירות ערך. בתביעות מסוג זה, על-פי רוב, חברי הקבוצה ניתנים לזיהוי בנקל. גם מחיר רכישת ניירות הערך ניתן לבירור בקלות רבה ולרוב אין מדובר בנזק פעוט אשר עלות הוכחתו עולה על שיעורו. על-פי העקרונות שהותוו לעיל, ניתן לומר, שככלל, בתביעות ייצוגיות בניירות ערך יש לכמת את הנזק באופן אינדיבידואלי. כך גם נקבע במשפט האמריקאי במספר רב של פסקי דין. עם זאת, גם בתביעות ייצוגיות בניירות ערך, לא ניתן בכל המקרים לבצע חישוב אינדיבידואלי פשוט, ופעמים עדיף לנקוט בשיטת חישוב הבוחנת את הנזק שנגרם לקבוצה כולה. הצורך בשימוש בשיטה זו קם בעיקר במקום בו קשה או לא ניתן לזהות את חברי הקבוצה. במקרה כזה, קביעת הפיצוי מבוססת על הנזק שנגרם בגין כל מניה, בהתחשב במועד רכישתה וערך השוק שלה באותו מועד ביחס לערכה האמיתי כשנזק זה מוכפל במספר המניות הכולל שנרכש באותו מועד. מנתונים אלו יש לנפות את נתוני המסחר שמקורם במחזיקי ניירות הערך שלא ניזוקו עקב ההפרה.

ואולם, במקרה שלפנינו, ניתן לחשב את הנזק באופן אינדיבידואלי, ולפיכך אין מקום לנקוט בשיטת החישוב הכולל. בנסיבות אלה, אין מקום לקבוע את הנזק גם על דרך האומדנה, כפי שעשה בית המשפט קמא.

שיטת חישוב הנזק: אחת השיטות שהוצגו בפסיקה לחישוב הנזק היא השיטה המכונה "out-of-pocket" - "שיטת חסרון הכיס", הפיצוי ייקבע בגובה ההפרש שבין המחיר ששילם הלקוח עבור רכישת נייר הערך לבין ערכו הריאלי, שאינו מביא בחשבון את המידע המטעה, במועד הרכישה. אם ערכו של נייר הערך הוסיף וירד לאחר רכישתו מתחת לערכו בעת הרכישה, בהיעדר הוכחה לקיומו של קשר סיבתי בין ירידה נוספת זו לבין הפרת החוק על-ידי הנתבע, לא תובא בחשבון הנזק ירידת ערך זו.

הפיצוי בנזיקין נועד להשיב את המצב לקדמותו ולהעמיד את הניזוק במצב בו היה אלמלא העוולה. מנגד, הפיצוי בגין הפרת החוזה נועד להגן על אינטרס הקיום ולקבל את שהובטח, וכאשר קמה זכות ביטול, האינטרס המוגן של הנפגע יכול שיתגשם בביטול החוזה והשבת התמורה. הסעד בגין עשיית עושר הוא השבה.

שיטת חסרון הכיס מבוססת על עקרונות הפיצוי של דיני הנזיקין. שיטה זו משיבה את המצב לקדמותו במובן זה שהיא מפצה את הרוכש בגין ההפרש שבין מחיר הרכישה לבין השווי הריאלי של ניירות הערך ביום הרכישה. למעשה, שיטה זו אומצה לדיני ניירות הערך מעוולת התרמית ומעוולת מצג שווא רשלני בדיני הנזיקין. על רקע זה, ובהתחשב באופייה הנזיקי של התביעה בגין פרט מטעה בתשקיף לפי החוק, נראה שהשיטה הראויה לחישוב הנזק בתביעה זו היא שיטת חסרון הכיס. לפיכך, הפיצוי הנפסק לא יביא בחשבון נזקים שאינם נובעים מהפרות החוק, בכלל זה, נזק שנגרם עקב ירידה כללית בערך המניות בשוק, שאינו קשור להפרות החוק.

ומהכלל אל הפרט: הנתבעים בעניינו הנם חשב החברה ואחד מבעלי השליטה בה. ביניהם ובין התובע וחברי הקבוצה הייצוגית אין קשר חוזי. כפי שפורט בדיון בנוגע לאחריות, אחריותם של בעלי תפקידים בחברה ובעלי שליטה בה דומה, במהותה, לאחריות נזיקית. בנסיבות אלו, השיטה הראויה לחישוב הנזק היא שיטת חסרון הכיס. מכיוון שכך, אין מנוס מלהחזיר את הדיון בקביעת הנזק לבית המשפט המחוזי לשם השלמת התשתית העובדתית החסרה בעניין זה. קביעת הנזק תיעשה על בסיס אינדיבידואלי, ובה ייקבע נזקו של כל אחד מיחידי הקבוצה, כשהנזק יחושב לפי שיטת 'חסרון הכיס'.

חלקו של דן רייכרט בנזק: טענתו הראשונה של דן בעניין זה, הנה שהנזק שנגרם לקבוצה ניתן לפיצול, ועל כן יש לחייבו רק בנזק שנגרם עקב מעשיו או מחדליו שלו. לפי טענה זו, רובם המכריע של מעשי המרמה והזיוף נעשו על-ידי עזרא רייכרט ועל-ידי מנשה עוד לפני שדן נעשה בעל מניות בחברה. על כן, דן אינו אחראי לנזקים שנגרמו עקב מעשים אלה, ולא ניתן לחייבו בנזק שנגרם למי שקנה ניירות ערך של החברה בהסתמך על התשקיף. מכיוון שדן לא היה דירקטור או נושא משרה בחברה ולא הייתה לו מעורבות בהכנת הדוחות הכספיים של החברה, אין לחייבו, כך הטענה, גם בנזקיו של מי שקנה ניירות ערך של החברה בהסתמך על דוחות כספיים שפורסמו לאחר שהפך לבעל מניות בחברה.

במקרה שלפנינו אכן קיימת אפשרות שחיובו של דן רייכרט במלוא נזקה של הקבוצה עשוי לפגוע ביציבותו הכלכלית. עם זאת, בשלב זה אין להנחות את בית המשפט להגביל את חבותו של דן רייכרט לכדי שיעור חלקו היחסי באחריות. זאת, משום שהכרעה בעניין זה מחייבת הצגת ראיות הן לעניין סכום הנזק הכולל של הקבוצה והן לעניין מצבו הכלכלי של דן. לאור האמור נדחה ערעורו של דן רייכרט בעניין האחריות והתקבל באופן חלקי ערעוריהם של דן רייכרט ושל המשיב בעניין הנזק.

הנשיאה ד' ביניש: משנמצא רייכרט אחראי כלפי קבוצת המשקיעים, יש מקום להגביל את שיעור הפיצוי בו יחויב לכדי חלקו היחסי באחריות. נסיבות העניין מלמדות על חלקו המשני של רייכרט באחריות לנזקי המשקיעים. האחריות שהוטלה על רייכרט היא אחריות משנית לאחריות החברה לפרסום המטעה בתשקיף ובדוחות הכספיים. רייכרט אמנם מוחזק כ"בעל שליטה" לפי ההגדרות שבחוק ניירות ערך, נוכח הסכם ההצבעה עם אחיו עזרא רייכרט. אך לאמיתו של דבר, התמונה המצטיירת היא כי מעמדו של דן רייכרט בחברה היה שולי למדי. את מניותיו, בשיעור של 10%, הוא קיבל יום לפני ההנפקה. לאחר ההנפקה החזיק רייכרט ב- 8.75% מהון המניות בלבד. דן רייכרט לא שימש דירקטור או נושא משרה בחברה. הוא לא היה בעל זכות חתימה, לא חתם על תשקיף החברה או על הדוחות הכספיים. לא הייתה לו מעורבות בהנהלת החשבונות. תפקידו בחברה היה מנהל בקרת איכות מחקר ופיתוח. יחסיו עם אחיו עזרא רייכרט היו "מורכבים". תוכן הסכם ההצבעה מלמד גם הוא על כפיפותו של רייכרט לאחיו. כמו כן, אין חולק כי רייכרט לא ידע בפועל על מעשי המרמה שבוצעו בחברה, או על הפרטים המטעים שנכללו בתשקיף ובדוחות הכספיים. רייכרט נושא באחריות סטטוטורית מיוחדת מכוח חוק ניירות ערך. זאת משום שלא הצליח להוכיח כי לא היה יכול לדעת וכי צריך היה לדעת על הפרות החוק המתבצעות בחברה. מיוחס לו מחדל בהפעלת אמצעי פיקוח. יחד עם זאת, אחריותו הישירה של דן רייכרט בגין ביצוע עוולה מצידו מוטלת בספק.

את הקביעה בדבר שיעור חלקו המדויק של רייכרט יש להותיר לבית המשפט המחוזי, אשר בקיא בפרטי הפרשה ויכול להעריך נכונה את הנסיבות הרלוונטיות להפעלת מבחני חלוקת האחריות. בית המשפט המחוזי, אליו מוחזר ממילא הדיון בגובה הנזק, הוא שצריך לקבוע גם את שיעור חלקו היחסי של רייכרט, ולתחום בהתאם את שיעור הפיצוי בו יחוב רייכרט כלפי קבוצת המשקיעים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל, למעט לעניין חלקו בנזק של דן רייכרט, לגביו הוחלט, ברוב דעות של הנשיאה והשופטת ארבל וכנגד דעתו החולקת של השופט עדיאל כאמור לעיל.