לא מוכנים למלחמה הבאה
שנה עברה מאז מלחמת לבנון השנייה. מבול השידורים והאיזכורים בכלי התקשורת שסוקרים את מה שהיה אז, מחזיר גם אותנו אחורה, לדיווחים והסיפורים שהבאנו אז מדי יום, בעזרת צוות הכותבים והעורכים המיומן שלנו. ביולי 2006 המדינה עדיין היתה שרויה באופוריה של המונדיאל, עם תכנונים ותוכניות לחופשת הקיץ הקרבה. מהדורת החדשות של ה-12 ביולי נפלה על כולנו כרעם ביום בהיר. במשך כמה ימים עוד השלינו את עצמנו שאולי זו עוד תקרית, עוד היתקלות עם תוצאות חמורות (נפילה בשבי של שלושה חיילים) ועוד מעט זה יעבור. הפוליטיקאים יתווכחו ביניהם מהי עוצמת התגובה הראויה - והחיים יחזרו למסלולם. אבל לחסן נאסראללה וחייליו היו תוכניות שונות לקיץ 2006. השאלה המרכזית שנשאלת כעת, בראייה לאחור, במיוחד בהיבט שלנו, היא לא מה תוצאות המלחמה, אלא האם אנו מוכנים למלחמה הבאה.
בימים הראשונים של המלחמה היתה אי ודאות גדולה כיצד יינזק המשק, שהרי כלל ידוע הוא שפגזים וטילים לא ממש מיטיבים עם הבורסה ועולם העסקים בכלל. בראייה לאחור, ברור שהמשק לא נפגע בצורה משמעותית. הכלכלנים רואים בכך ניצחון לחוסנה הכלכלי של מדינת ישראל ואסור לזלזל בכך. אלא שהיעדר הפגיעה נבעה גם מכמה סיבות שאינן תלויות באף אחד כמו עיתוי המלחמה: קיץ, יולי-אוגוסט - חודשים בהם המשק מוריד הילוך ורבים יוצאים לחופשה. סיבה נוספת היא השטח הגיאוגרפי שבו התחוללה המלחמה והוא כמובן צפון הארץ ולא מרכזה.
שלוש מדינות במלחמת לבנון הוכח לכל מי שפקפק בכך, שאנו חיים במדינה אחת שהיא בעצם שלוש: מדינת תל אביב והמרכז שבה מתקיימת מרבית הפעילות המסחרית-כלכלית-חברתית (ולצורך העניין ירושלים היא חלק מאזור המרכז), מדינת הצפון שאיחדה תחת דגל אחד את כל הישובים והערים שספגו את נחת זרועו של נאסראללה (ולצורך העניין גם חיפה כלולה בתוך מטרייה זו) ומדינת הדרום, ש"עיר הבירה" שלה לצורך העניין היא שדרות, המופגזת עד היום.
הפגיעה של המלחמה ביישובי הצפון לא קלה, אך השיקום הרבה יותר קשה. מיזעור הנזק התאפשר בכל אותם עסקים, חברות וארגונים שידעו להפנים בזמן את האמירות והקריאות החוזרות של השנים האחרונות: לדאוג לפתרונות גיבוי לשעת חירום. בעשרות כנסים, ימי עיון וועידות שקדמו למלחמה, נאמר בצורה הכי מפורשת, כי לא צריך להמתין למלחמה הבאה (מבלי שאיש חלם או ידע על מה צפוי לנו באותו קיץ) כדי לגבות ולהיערך. רבות דובר על פתרנות DRP נכונים, על ניהול נכון של העסק והגנה על האתרים שמהווים את ליבת העסקים של רוב הארגונים בישראל.
למרות זאת, ההפגזות בצפון תפסו רבים מאיתנו - יותר מדי לטעמם של מומחים - עם המכנסיים למטה. מדובר בארגונים וחברות שסיסמאות של הגנה ומניעת חדירות למחשבים הם לחם חוקם. הבעיה היא שחלק מהם נתגלו למרבה הצער כסנדלרים שהולכים יחפים. אותם ארגונים נאלצו לאלתר, לעבוד ממקלטים, לשכן עשרות עובדים מחוץ לטווח הטילים וחלקם - נאלצו לסגור.
בסקטורים האחרים, אותם לקוחות של ממגזרים שונים בעסקים נאלצו להבין בצורה לא נעימה עד כמה נכונות היו האזהרות של הספקים שדיברו איתם וניסו לשכמע אותם להשקיע יותר, ב-DRP למשל. חלק עשו זאת כלאחר יד כדי לצאת ידי חובה, אחרים חששו פשוט להתעמת עם חברות הביטוח ורבים אחרים נשארו ללא כלום. החומרה של הנושא באה לידי ביטוי בימים הראשונים של המלחמה כאשר עסקים רבים הלכו לישון בלילה של ה-11 ביולי והתעוררו ב-12 עם מטחי טילים מעל הראש, שהוביל לנזקים פיסיים באולמות הייצור ובמפעלים. אותם מגזרים שבנויים לעבוד מהבית ומרחוק מיזערו את הנזקים. מהפכת הפס הרחב הצילה חברות ישראליות רבות מהתמוטטות, תרתי משמע, במיוחד את אותן חברות שעובדות עם לקוחות מחו"ל ומפתחות למדינות מעבר לים. הלקוחות שם, מחוץ לישראל ראו את תמונות ההרס, ולא הסתירו את דאגתם ולזכותם ייאמר כי גילו סובלנות וסבלנות.
ההיי-טק הישראלי לא נפגע, מה שאי אפשר לומר על המשק. אותם ארגונים ועסקים קטנים שלא נערכו לחירום מבעוד מועד, ספגו פגיעות קשות לעסקיהם. הממשלה במקרה הזה (ורק במקרה הזה) דווקא יוצאת דופן לטובה ומרבית אתריה היו מוגנים כהלכה. בתחילת המלחמה, נקט בועז דולב, מנהל פרויקט תהילה - הגוף שאחראי על אבטחת המידע בממשלה, בצעד די חריג: חסימת כתובות IP של מדינות שלמות מהן יצאו נסיונות לפגוע באתרי הממשלה. העובדה הזו הזכירה לרבים שמלחמת לבנון השנייה הציפה מעל פני השטח את העובדה שבמקביל למלחמה הפיסית התנהלה גם מלחמה של ממש ברשת - מלחמה דיגיטלית. גם כאן לאויב היו לא מעט שפנים אותם הוציא מהכובע, אבל בסופו של דבר - לפחות בזירה הדיגיטלית - ידה של ישראל יצאה על העליונה.
האנשים גם המלחמה הזו, כמו מלחמות אחרות ותקופות חירום דומות, העלתה שוב את הערך של אנשים בחברה הישראלית. בקיץ שעבר נרשם פרץ בלתי פוסק של התנדבות, סיוע והתגייסות, שרבים לא זוכרים כמותו בשנים האחרונות. זה התחיל מתושבי המרכז והדרום שקלטו ללא הרף בני משפחה, חברים וכל מי שרק ביקש - אל תוך ביתם הפרטי. נכון הוא שבעבר היו גילויים של מתן מחסה, אבל השוני הפעם היה הזמן הממושך יחסית שארכה המלחמה - עובדה שאילצה רבים בתל אביב לשנות את הרגלי חייהם לטובת הקרובים והחברים מהצפון שברחו מהתופת.
במלחמה זו התגלתה עוצמתה של התרומה לקהילה גם בקהיילת ההיי-טק; The People, בעזרתו הפעילה של עצמון מינס, אז עוד מנמ"ר עמידר, החל באחד מהימים הראשונים של המלחמה להתרים חברות היי-טק למען ישובי הצפון. זרם התרומות - הספרים, הצעצועים, המחשבים והכסף - לא פסק לרגע. בכל יום דיווחנו על עוד ועוד חברות שעצמון הצליח לגייס, וזה בהחלט חימם את הלב.
המלחמה הציפה אצל רבים את נושא איכות השירות ואמינותו. חוזי שירות שנחתמו לפני שנים הועמדו פתאום במבחן. לצד גילויי אומץ ומסירות מצד ספקים וחברות בענף, זרמו למערכת אנשים ומחשבים סיפורים מכוערים על טכנאים שלא רצו לצאת לשטח, על תקלות שלא תוקנו בזמן (או לפחות לא במהירות שבה הלקוח רצה) ועל חוזי שירות שלא קוימו. כמובן שבתקשורת פורסמו רק הסיפורים הטובים, אבל בענף יודעים רבים היום ממי צריך להיזהר ועם מי צריך לחתום את חוזה השירות הבא עם סעיפים חד משמעיים. ספקים ונותני שירות צריכים להביט אל עצמם במראה ולעשות חשבון נפש וגם להפיק לקחים: האם באמת סיפקתי את השירות הכי טוב שיכולתי בזמן חירום? התשובות לא תהינה ממש מעודדות.
השבויים המלחמה הזו היא המלחמה שנולדה כדי להביא את הבנים הביתה ובכך היא נכשלה כישלון חרוץ. 119 איש נתנו את חייהם למען המטרה הזו ועד כה היא לא הושגה. בכנס היובל להיי-טק שערכנו בספארי במאי השנה, הרבה אחרי המלחמה, התגייסנו לטובת משפחות החטופים ובשיאו של האירוע הכי גדול שהיה עד כה בענף, הופרחו עופות דורסים כדי לסמל את הכמיהה לשובם של החטופים. גם כאן קהילת ההיי-טק התגלתה במלוא הדרה ואצילותה והפעילות נמשכת עד היום.
שם המשחק אחרי המלחמה הוא לא לשכוח ולא להרפות, כדי שמקבלי ההחלטות יעשו את הכל - אבל את הכל - כדי שהבנים יחזרו.
הלקחים קשה לומר שהעורף הפיק את הלקחים מהמלחמה. אותו עורף אזרחי, שכבר כתבנו לא פעם שהוא נופל בין הכסאות - בין אחריות המוסדות הביטחוניים-צבאיים שעושים עבודה מצויינת בכל מה שקשור לאבטחה והגנה על המידע, לבין הגופים האזרחייים שעובדים עם הגופים הביטחוניים, אבל מטפלים בסוג מאוד מוגדר של ארגונים וחברות. כל היתר, וזה כולל בנקים, רשויות מקומיות, רשתות שיווק, תחבורה ציבורית, מערכת הבריאות הלא ממלכתית ומערכת החינוך הלא פורמלית - נותרים ללא שום פתרונות לשעת חירום, או במילים אחרות: אם חלילה תפרוץ שוב מלחמה וחלילה הטילים יפלו דרומה מחיפה, אנו צפויים למחזות מבהילים של תוהו ובהו עד כדי שיתוק החיים.
צריך להודות על האמת שיש פה ושם ועדות וגופים בין-משרדיים שיושבים על המדוכה, אבל החידלון של אי העשייה הוא כל כך גדול, עד שקשה בכלל לצפות איך ומתי ניתן יהיה להדביק את הפיגור.
לענף ה-IT יש תפקיד חשוב בחינוך השוק, בהסברה, בחזרה ושוב ושוב על המנטרות של "גבו, אחסנו ושימרו על המידע שלכם". זה עובד פה ושם ומחלחל לארגונים, אבל הכל מתנהל בעצלתיים. דו"ח וינוגרד הראשון לא עסק כלל במוכנות העורף. דו"ח מבקר המדינה שחשף ליקויים במוכנות העורף עדיין לא מיושם במלואו. גם אם יעבדו סביב השעון - ספק אם יספיקו. וכך אנו מוצאים את עצמנו שנה לאחר המלחמה עם מציאות דומה למה שהייתה ערב המלחמה. למרבה הצער, אי אפשר לומר שאנחנו מוכנים טוב יותר למלחמה הבאה ממה שהיינו למלחמה הקודמת.
