החזון: 1,000 מהנדסים אתיופים
כל אחד מקוראי מדור זה מוזמן, לפני שהוא ממשיך לקרוא, לבדוק בסביבתו הקרובה, ובקרב סביבות העבודה של חבריו: כמה מהנדסי תוכנה, מתכנתים או עובדי היי-טק שמוצאם מאתיופיה, פגשתם באחרונה במסדרון? עם כמה מהם יצאתם לחופשת סופשבוע או חלקתם סושי בארוחת הצהריים? אל תתביישו להודות בתוצאה: אפס, או כמעט אפס.
אל תקחו את זה אישית. זה לא ממש תלוי בכם, אבל טוב תעשו אם בסוף הקריאה של טור זה, תתחילו לחפש ולהתעניין מה אפשר לעשות כדי שגם לקהילה מיוחדת זו יהיה ייצוג בענף. כתבות על עולי אתיופיה הן בדרך כלל כתבות שנגמרות רע, כי הן מתחילות מדברים עצובים וכואבים.
הפגישה שלנו עם אשר אליאס הסתיימה באופטימיות הרבה יותר גדולה מאיך שהיא החלה. אליאס, הוא צבר ישראלי, יליד אשקלון, בן למשפחה אתיופית שאביה עלה ארצה בראשית שנות השישים. אליאס אינו יודע מילה אחת באמהרית, אבל את מרבית חייו הבוגרים הוא מקדיש למטרה אחת: לסייע לבני הקהילה שלו, דור שני להורים שעלייתם היא סיפור הירואי, המשולב בטרגדיה שנובעת מכישלון קליטתם בישראל.
לאליאס יש חזון: בתוך חמש שנים הוא רוצה לפגוש לא פחות מ-1,000 מהנדסי ואנשי תוכנה אתיופים בחברות היי-טק, בארגוני IT וכדומה. בנוסף, הוא רוצה לראות את בני עדתו גם בפקולטות למדעי המחשב. חושבים שהוא מכוון גבוה מדי? אם תשאלו אותו, התשובה היא שלילית. והנה עוד נתון שכדאי שנדע כולנו: בישראל חיים כיום כ-100 אלף בני העדה האתיופית. מחציתם צעירים. רק 2,500 מהם אקדמאים. מרביתם סיימו תואר במדעי הרוח החברה והמקצוע הפופולרי ביותר בקרב בני העדה האקדמיים הוא עבודה סוציאלית. אין אף מהנדס תוכנה אתיופי בענף. את המציאות הזו החליט אליאס, לפני עשר שנים, לשנות. לא בשביל עצמו, אלא בשביל הדור הצעיר.
אביו ז"ל, חי בישראל עם משפחתו במשך שנים כ"עובד זר", משום שהעלייה מאתיופיה היתה חשאית ביותר. בעיסוקו היום-יומי היה האב פועל קשה יום, שבין היתר סייע בפרויקט סלילת הכבישים לסיני, אחרי מלחמת ששת הימים. בשעות הפנאי סייע לבני הקהילה שלו להתארגן ולהכין את הקרקע לקראת שתי העליות הגדולות שהיו בשנות ה-80' וה-90'. זה לא מנע מהשלטונות להוציא לו בשלב מסוים צו גירוש כי היה עובד זר, ורק התערבותו של יושב ראש הסוכנות דאז, אברהם בורג, מנעה את הביזיון.
"הבית שלנו היה כמו סניף של הסוכנות - תמיד מלא פעילים ועולים", אומר אליאס. על פעילותו של אביו לסיוע לעלייה הגדולה הוא מעדיף לא להרחיב את הדיבור. אחרי שירות קרבי בצה"ל אליאס עבוד בחברה לשיווק ומכירות. "היה לי כל מה שצעיר בעצם חלם עליו", הוא אומר, "רכב, טלפון ושכר נאה יחסית לאותם ימים".
אבל, כאמור, במשך כל השנים היה חשוף למאמצים הרבים שנעשו כדי להעלות לארץ את האתיופים. באותם שנים התגברה מאוד תנועת הצעירים באתיופיה למען העלייה לארץ הקודש. ב-1977 זכורה קריאתו המפורסמת של מנחם בגין המנוח לאנשי המוסד: "הביאו את אחינו מאתיופיה". שבע שנים אחר כך, ב-1984, נערך מבצע משה וב-1991 נערך מבצע שלמה.
את אהבתו למחשבים גילה אליאס כבר בהיותו נער. שעות על גבי שעות היה יושב ולומד את נפלאות העולם הטכנולוגי. "בשיעורי ספרות הייתי בורח למעבדה בתיכון כדי לעבוד על המחשב", הוא מגלה, "המורים לא הורידו לי ציון, הם קיבלו זאת בהבנה". את הבעירה הפנימית להתגייס למען בני דורו האתיופים הוא גילה באחד הימים, כאשר פגש בחבורת רחוב של בני נוער אתיופים שאין להם מסגרת. "הייתי בשוק. לא מהתופעה, אלא מהכמות הגדולה יחסית של בני נוער, שהוריהם עלו לפני שלוש-ארבע שנים וכבר הם בתחתית המעגל החברתי בישראל. אמרתי לעצמי: 'זה לא יכול להיות'".
הפעם השנייה שנחשף למצוקות בני עדתו הייתה הסיבה הישירה לשינוי הגדול שעשה בחייו. זה היה בעת ההפגנות הקשות של בני העדה בעקבות פרשת הדם המפורסמת, שפגעה בבני העדה רגשית. "עמדתי שם, ליד השוטרים והמפגינים, הייתי כבר חלק מהחברה הישראלית הצברית, וראיתי איך העולים מתעמתים עם המשטרה וחוטפים מכות. זה כאב לי מאוד והכניס אותי לשוק", אומר אליאס, "לא יכולתי להירגע". כאן הוא עשה את השינוי בחייו, שינוי שהייתה לו משמעות כלכלית-אישית. "ידעתי בפירוש שאני רוצה לעשות משהו שיש בו רוחניות ונשמה, ולא ללכת במסלול הרגיל של החיים", מודה אליאס, אבל זה היה הרבה מעבר לזה.
טראומת פרשת הדם מאז פרשת הדם קשר אליאס, למעשה, את גורלו עם חבריו האתיופים. במשך שבע שנים עבד במסגרות שונות של הסוכנות היהודית, שראשיה קלטו מהר מאוד כי יש כאן שילוב נדיר של יוצא עדה שמצד אחד מכיר את חבריו ויש לו הרבה מאוד נשמה, ומצד שני יש לו הבנה במחשבים. במשך זמן רב הוא למד לבד להפעיל מערכות, ואחר כך השתלם בבתי ספר רשמיים. שם התחזקה אצלו עוד יותר ההכרה שאין שום סיבה שעל ספסלי הלימודים בג'ון ברייס, או בכל בית ספר אחר בישראל, לא ישבו סטודנטים אתיופים.
אליאס אומנם נרתם לפעילות חברתית, אבל לא היה מנותק מהחיים האמיתיים. היה לו ברור שכדי לממש את חלומותיו הוא זקוק להרבה כסף. כצבר טיפוסי הוא הבין מהר מאוד שהישועה לא תבוא מהממשלה או מאותם מוסדות שלכאורה תפקידם לטפל באתיופים. הוא ניצל את קשריו הענפים עם גורמים שונים בחו"ל והחל לגייס תרומות.
"פגשתי פעיל יהודי מארצות הברית, איש היי-טק. סיפרתי לו על החלום שלי ליצור חיבור בין האתיופים לבין ההיי-טק והוא נדלק", נזכר אליאס. "בשלב הראשון הוא הציע לעשות מחקר שיאשש את מה שכולנו יודעים: העידן הטכנולוגי יצר הרבה מאוד אפשרויות ומקורות תעסוקה עם פוטנציאל להשתכרות ברמה גבוהה. העובדה שהענף הזה נקי מאתיופים, כמעט אומרת דרשני. צריך לעשות משהו כדי לתקן את העיוות הזה. לא היה אז מהנדס תוכנה אתיופי אחד, והבנתי שיש קשיים חיצוניים שלא קשורים אליהם. כמו למשל מבנה המבחן הפסיכומטרי, וסף כניסה גבוה לאוניברסיטאות, שאינו נותן הזדמנות שווה לאתיופים להתמודד עם הצברים הישראלים. גם לימודים בבתי ספר למחשבים לא אקדמיים הם יקרים יחסית לעולי אתיופיה. ואם הם כבר מתקבלים אז אין להם עם מי להתייעץ כי הם בודדים בכיתה".
מהמחקר שאליאס החל לעשות, נולד בינתיים רעיון חדש: לאסוף קבוצות נבחרות של יוצאי אתיופיה, לרכז אותם בתנאי פנימיה למשך כמה חודשים ולהכשיר אותם למקצועות המחשב. כך הוקמה למעשה טק-קריירה, שהפכה מהר מאוד למכללה ייחודית שמכשירה את בני העדה האתיופית למקצועות הטכנולוגיים.
במבנה שקיבל כתתרומה בקיבוץ נחשונים, גייס 11 צעירים לפיילוט הראשון של הכשרת עולים מאתיופיה, והכנתם לקראת השתלבות בעבודה. אליאס מעיד, כי מלאכת הגיוס הייתה קשה: "הם היו חשדנים. זה נראה להם יותר מדי טוב. גם לימודים בחינם, גם מבטיחים להם עבודה בסוף הקורס, משהו לא נראה להם...".
אבל בשנים שלאחר מכן מספר התלמידים הלך וגדל. בבקרים היה אליאס מרביץ תורה בתלמידיו ובשעות הערב והפנאי היה עסוק בגיוס כספים. אליאס שימש כמכונת רווחה וחינוך, שבמדינות מתוקנות ישנם משרדים ייעודיים לכך, שעוסקים בזה יומם ולילה.
את המחזור ראשון סיימו 9 תלמידים. מאז הספיקו לסיים עוד 25 בוגרים, שעובדים במקומות כגון אלדין, פונטיס, קבוצת עידור ועוד. כיום לומדים כ-30 סטודנטים בשני מחזורים שהחלו בשנה שעברה. טק קריירה נחושה בדעתה לספק להם מקומות עבודה ואליאס מאמין שזה אפשרי.
החזון שלו אומר שלמרות הפער הטכנולוגי, הרקע החינוכי, וחוסר הביטחון העצמי של צעירי הקהילה, יש להם פוטנציאל ללמוד ולהצליח. "המדד שלנו להצלחה הוא 100% השמה", אומר אליאס, "ולכן תוכנית הלימודים כוללת גם מפגשים עם עולם ההיי-טק, סיורים במקומות שונים, השתתפות בסדנאות, קורסי העשרה ועוד".
גורמים רבים בשוק ההיי-טק ששמעו על הפעילות של אליאס והמכללה שלו, נרתמים למשימה החשובה, וביניהם חברת כלנית כרמון, שתורמת שעות ייעוץ והכוונה של אחד מבכיריה ומייסדיה, ד"ר יובל כרמון, המלווה את אליאס והבוגרים, מסייע להם לפתוח דלתות ומייעץ בקשר לתוכנית הלימודים. בסיועו ובעזרת קשריו של כרמון, נעשה החיבור לקרן IVN, שמורכבת מאנשי עסקים שתורמים לקהילה בנושאים שונים. מתוך 302 פרויקטים נבחרו רק 2 - וטק-קריירה הוא אחד מהם. עובדה זו איפשרה להעניק לאליאס מענק שיאפשר לו לנהל את העמותה ולפתח את הלימודים.
גופי הכשרה מובילים בוחנים באהדה את תוכניתו של אליאס ומחפשים דרכים כדי להכין תוכניות הכשרה שיאפשרו לבוגרים לקבל תעודה שלהם. גם קרן אריסון תרמה 60 אלף דולרים לטובת המיזם.
לאורך כל הראיון אליאס נשמע אופיטמי. אין בו טיפה אחת של מרירות, תסכול או רגשות קיפוח. הוא אינו תמים. הוא מבין היטב שהוא עושה עבודה שהמדינה היתה צריכה לעשות, אבל הוא יודע היטב שאם הוא לא היה קם ועושה את מה שהוא עושה, מן הסתם גם בפעם הבאה שהיה מגיע לתחנה המרכזית החדשה היה פוגש מספר רב של בני העדה שלו שהגיעו לחבורות רחוב, ומשם - ההמשך ידוע. הכניסה של אלו שהוא מצליח להציל אותם אל עולם ההיי-טק היא המחאה הכי חזקה שקהילה מיוחדת כל כך יכולה להביע, תוך כדי שהיא עושה משהו למען עצמה.
