איפה הגלאס-סטיגל שלנו? הלקח שצריכה המפולת ללמד
אדם נכנס בבוקר לסניף הבנק, שבו מתנהל חשבונו. הוא יכול להפקיד מזומן, להזמין כרטיס חיוב, לדון עם מנהל הסניף על אשראי נדיב או לעלות לקומת עסקים ולשבת מול יועץ השקעות. בבית, מאוחר יותר, הוא ייכנס למערכת מסחר אינטרנטית שמספק לו הבנק ויבצע מסחר בניירות ערך. זהו המצב המצוי בסקטור הבנקאות בישראל שנת 2007. האם זהו המצב הרצוי? לא ממש בטוח.
בארה"ב, עוד בשנת 1933, כשהדי קריסת הבורסה ב-1929 עוד טרם שככו, והממשל האמריקני ניסה בכל כוחו למזער את הנזק האדיר לכלכלת המדינה, נחקק חוק בשם "גלאס-סטיגל". הוראתו המרכזית של החוק, מבלי להיכנס לדקויות, הייתה הפרדה בין בנקים מסחריים ובין בנקים להשקעות. במה דברים אמורים?
החוק יצר, הלכה למעשה, שני סוגי בנקים: האחד, הבנק ה"קלאסי" הוא הבנק שנותן אשראי, נותן הלוואות ומציע פקדונות. השני, בנק להשקעות שתפקידו לחבר בעצם בין המשקיע לבין שוק ההון. המטרה הייתה בעצם לטפל באחת הרעות החולות של התקופה, שקדמה לשפל הגדול של שנת 1929: האפשרות של הבנקים להלוות לציבור כספים על מנת להשקיע השוק ההון הייתה הרסנית, משום שהבנקים הלוו לציבור כספים תמורת עתודות זהב וכסף הולכות וקטנות ובעלות נמוכה יותר, כלומר הבנקים יכלו להלוות לציבור סכומי כסף גדולים מבעבר.
מצב זה גרם למשקיעים הלווים להיות פחות בררנים בקשר למסלולי ההשקעה שלהם ובאופוריה הכללית שנוצרה ערב המפולת, כספים רבים הופנו לאפיקים ספקולטיביים יותר ויותר עד לפיצוץ הבלתי נמנע.
ואכן, אם אדם ייכנס לדוגמה לסניף בנק צ'ייס מנהטן בניו יורק וירצה לרכוש מניות מיקרוסופט- מהר מאוד הוא יגלה כי הדבר אינו אפשרי פשוט משום שצ'ייס מנהטן הינו בנק מסחרי, שאסור לו לעסוק בענייני שוק ההון. הפרדה זו הייתה חיונית עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת והיא חיונית עוד יותר בשווקים היום, שהפכו להיות גלובאליים עם היקפי כסף נזיל אדירים.
המצב בארץ, כאמור, אינו המצב הרצוי על פי חוק "גלאס-סטיגל". הסיבות לכך הן ריכוזיות גבוהה של מערכת הבנקאות הישראלית, לובי חזק של הבנקים במסדרונות המחוקק וחשש מפני אובדן פעילות בשוק ההון, המניבה לבנקים עמלות רבות. עם זאת, ראוי לציין לטובה את "רפורמת בכר", אשר אושרה בכנסת באמצע שנת 2005 בעקבות "ועדת בכר".
מטרת הרפורמה המוצהרת היא הפחתת הריכוזיות של המערכת הבנקאית בשוק ההון ע"י הצעדים הבאים: הפרדה בין הבנקים לקופות הגמל וקרנות הנאמנות וכן הגברת התחרות בתחום החסכון הפנסיוני. ניגוד העניינים הבולט ביותר, שהוביל בין היתר לרפורמה, הוא שמחד הבנקים חבשו כובע של גוף מייעץ ומאידך הם אלו שהחזיקו את רוב קרנות הנאמנות טרם הרפורמה ולכן יועצי ההשקעות הבנקאיים לא יכולים היו להיות אובייקטיביים. ואכן, מאז החלת הרפורמה, נמכרו רוב הקרנות והקופות הבנקאיות לחברות ביטוח ולבתי השקעות ובמובן זה אולי ישראל מתקדמת ב"רוח גלאס-סטיגל".
אני חלילה לא מצביע על האפשרות שהמצב כיום בארץ דומה למצב בארה"ב טרם השפל הגדול, אולם המצב המצוי הוא בוודאי לא מיטבי אם מתבוננים דרך משקפי הציבור. ראוי למחוקק הישראלי להמשיך ולהפנות תשומת ליבו לסוגיה החשובה, שאם היא טובה לשוק האמריקאי היא לבטח טובה לשוק הישראלי, הקטן ממנו בהרבה. נותר רק להעמיד את "רפורמת בכר" במבחן השנים.
*הלל קורן, עו"ד - מחלקה משפטית, חברת ברוקר-טוב.
