חוזים/ביטול חוזה בטענת "לא נעשה דבר"/עליון

עובדות וטענות: המשיבה והמשיב חתמו עם המערערת על הסכם, לפיו תעניק המערערת למשיבים הלוואה על סך 400,000 ש"ח ל-10 שנים בתנאים שנקבעו (להלן: ההלוואה). עוד הוסכם, כי בתמורה להלוואה ימשכנו המשיבים את הדירה הרשומה על שם המשיב בלבד, ומשכך משמעות חתימת המשיבה על ההסכם היא וויתורה על ההגנות - הגנת הדייר או דיור חלוף - המוענקות לה מכוח חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל. בית המשפט המחוזי קבע, כי עובר לחתימת המשיבה על ההסכם, איים עליה המשיב שיתגרש ממנה אם תסרב לעשות כן. יצויין, כי המשיבה לא הייתה מיוצגת עת חתמה על ההסכם, ולא נתאפשר לה להתייעץ עם גורם חיצוני או לקחת את ההסכם לעיון בביתה בטרם חתמה. לימים, בעקבות אי עמידה בהחזרי התשלומים שנקבעו בהסכם, הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי והמערערת פתחה תיק הוצאה לפועל נגד המשיבים למימוש המשכנתא הרשומה על הדירה.

המשיבה הינה חולה במחלת נפש סכיזופרניה פרנואידית מסוג רדיפתי וסכיזו-אפקטיבי. עפ"י חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו לבית המשפט המחוזי למחלה יש גלים של שלבים חמורים וביניהם הפוגות (רמיסיה). בזמן החריף של המחלה האדם נמצא במצב פסיכוטי והינו חסר כל שיפוט ובין המצבים החריפים השיפוט עלול להיפגם בגלל הליקוי מהמחלה. חוות הדעת בנוגע למצבה הנפשי של המשיבה קבעו, כי בתקופת החתימה על ההסכם, היא הייתה בשלב של רמיסיה במחלתה. בהסתמך על חוות הדעת, קבע בית המשפט כי כתוצאה מהמחלה, ואף אם אין מדובר בסימפטום ישיר, פיתחה המשיבה תלות סימביוטית בבעלה - תלות כלכלית ונפשית. נוכח כך, אף אם נכונה גרסת המערערת, לפיה קיבלה המשיבה את כל ההסברים הנדרשים עובר לחתימתה על ההסכם, הרי שהמשיבה לא ידעה ולא הבינה את משמעות חתימתה ואת התוצאות שעלולות לנבוע ממנה. וכי גם לו הייתה המשיבה מבינה כל זאת, לא היה באפשרותה להימנע מחתימה על ההסכם, הואיל והיא נתבקשה לעשות זאת על ידי המשיב, בו, כאמור, פיתחה תלות סימביוטית.

לפיכך, קבע בית המשפט כי ההסכם חסר תוקף משפטי ובטל מעיקרו ככל שהוא נוגע למשיבה ולזכויותיה. נקבע, כי המשיבה עמדה בנטל הכבד להוכיח כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הכפיה, על אף שלא לוותה באלימות פיזית, הייתה כה חמורה עד ששללה לחלוטין את רצונה, ומשכך התקיימה טענת "לא נעשה דבר" המובילה לבטלות ההסכם. על כך הערעור דנן.

דיון משפטי: כב' הש' ע' ארבל: סעיף 2 לחוק הכשרות קובע חזקה משפטית לפיה כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט. מכאן, שאדם אשר לא הוכרז כפסול דין, חזקה עליו כי הפעולות המשפטיות אשר ביצע הן בנות תוקף. בענייננו, משלא הוכרזה המשיבה כפסולת דין הרי שפעולתה המשפטית היא בת תוקף. יחד עם זאת, חוק הכשרות אינו מוציא את תחולתן של הוראות חוק החוזים, ועל כן ניתן, במידת הצורך, להיזקק לעילות המופיעות בו, וביניהן: גמירות דעת, טעות, הטעיה כפיה ועושק, על מנת לבטל פעולות משפטיות שעשה הלוקה בנפשו שלא הוכרז כפסול דין או שטרם הוכרז ככזה.

עקרון העל של דיני החוזים בישראל הוא חופש החוזים - חופש ההתקשרות, והחופש לעצב את תוכנם. תנאי חיוני לקיומו של חוזה הוא הסכמת הצדדים, אשר נבחנת, בין היתר, על פי קיומה האובייקטיבי של גמירות דעת הצדדים להתקשר בחוזה. משכך, יתכן מקרה בו חוזה יהיה בר תוקף, חרף העובדה כי אחד הצדדים לחוזה היה חסר גמירות דעת סובייקטיבית, וזאת כאשר ניתן היה להסיק באורח סביר מדבריו או מהתנהגותו גמירת דעת להתקשר עם הצד השני בחוזה. בענייננו לא הוכח כי הנסיבות האובייקטיביות והתנהגותה החיצונית של המשיבה בעת חתימת ההסכם העידו על אי גמירות דעת מצידה. ההפך הוא הנכון: ההסכם נחתם במשרד מסודר; ההסכם נחתם בנוכחות עורכי דין; ב"כ המערערת הקריא והסביר למשיבה את פרטי החוזה. לא זו אף זו, חתימת המשיבה על ההסכם יש בה כדי להעיד חיצונית-אובייקטיבית על גמירות דעתה. ואולם, מה דינו של חוזה שנחתם בשעה שאחד הצדדים לחוזה נעדר רצון חופשי לעשות כן עקב כפיה חמורה ששללה לחלוטין את יכולת הבחירה שלו?

"לא נעשה דבר": בהתקיים התנאים הנדרשים, שיפורטו להלן, ואף אם הנסיבות החיצוניות העידו על גמירת דעתו של החותם, יתכן ונראה את החוזה כבטל, דהיינו, נעדיף את "תורת הרצון" - הכוונה הסובייקטיבית, על פני "תורת ההכרה" - החזות האובייקטיבית. הקונסטרוקציה המשפטית הרלוונטית לעניין זה היא טענת "לא נעשה דבר", הנקראת גם "טענת האפסות" (non est factum) ולפיה, אין תוקף לחתימה על חוזה שלא לוותה בכוונה. תחולתה של טענת "לא נעשה דבר" מותנית בקיומם של שני יסודות: קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם לבין המסמך עליו חתם למעשה. כאשר נטענת הטענה במקרים של כפיה, או אז יש להוכיח כי הכפיה הגיעה לכדי "כפיה קיצונית", קרי, לא רק פגעה ברצונו החופשי של החותם אלא שללה אותו לחלוטין. היסוד השני הנדרש הוא העדר רשלנות מצידו של הצד שהוטעה או שנכפה. לרוב, משמעות יסוד זה היא כי לא יוכל צד שחתם על החוזה מבלי שטרח לקוראו להינצל מחיוביו החוזיים בטענה שלא נעשה דבר. יצוין, כי נטל ההוכחה הוא כבד יותר מן נטל הרגיל במשפט האזרחי, ונדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד משמעית ופוזיטיבית והוכחות חותכות.

עוד תכניות

כמו כן, אין די בקיומן של שתי הדרישות הנ"ל כתנאי הכרחי לקבלת הטענה. על השופט היושב בדין במקרים מעיין אלה לבחון את הדברים מזווית ראיה נרחבת יותר, תוך התחשבות במכלול השיקולים הרלוונטיים בהתאם לכל מקרה ולנסיבותיו. כך למשל יש לבחון האם יש בידי הטוען לבטלות החוזה אפשרות תביעה למתן סעד חלופי כלפי גורם אחר, שאינו הצד השני לחוזה, שנושא ב"אשמה" כלשהי לסכסוך המשפטי. אם אפשרות כזו אכן קיימת, הרי שראוי להותיר את החוזה על כנו, שכן במקרה כזה לא קיימת הצדקה לפגוע בצד השני לחוזה, שפעל בתום לב. כמו כן, יש לתת את הדעת לזמן שחלף מיום כריתת החוזה ועד ליום בו התבקש ביטולו של החוזה. נראה, כי ככל שתארך התקופה האמורה, כך נחלשת ההצדקה לקבל את טענת "לא נעשה דבר". יתרה מזאת, על בית המשפט לעמוד על הגורמים שהניעו את הצד שתובע את בטלות החוזה לטעון את טענת "לא נעשה דבר" דווקא בנקודת הזמן בה נטענה. קרי: האם השתנו הנסיבות באופן שהפך את ביטול החוזה ל"משתלם" לצד שטען זאת, שאם כך הדבר הרי שיתכן ותמימות ליבו של התובע אינה מלאה. שיקול נוסף שיש בכוחו להשפיע על תוצאת הדיון הוא זהות הצדדים, הבאה לידי ביטוי במעמדם החברתי, בניסיונם, בכוחם הכלכלי, בחוסנם העסקי ועוד. בנוסף, יש להתחשב באופן התנהלותו של הצד השני לחוזה והשלכותיו, קרי בשאלה האם שינה הצד השני לחוזה את מצבו לרעה כתוצאה מהסתמכותו על החוזה. אף סוגיית מאזן הנוחות היא סוגיה שעשויה להיות רלוונטית. על בית המשפט להציב על כפות המאזניים את הנזק שיגרם לצד שנכפה או הוטעה אם לא יבוטל החוזה אל מול הנזק שיגרם לצד שכנגד אם יבוטל החוזה. שאלת מהותו של החוזה הנידון היא בעלת נפקות לעניין זה, שכן יש להבחין למשל בין מקרה בו קיום החוזה מוביל לסילוק של אדם מביתו, שאז ינקוט בית המשפט ביד רכה יותר כלפיי אותו אדם, לבין חוזה הגורר חיוב כספי. אין מדובר ברשימה סגורה או מחייבת. כל מקרה ונסיבותיו.

מן הכלל אל הפרט: באשר ליסוד הראשון - כפיה "קיצונית", הוכח עובדתית כי המשיבה חולה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה רדיפתית. עובדה זו בלבד אין בה כדי להוכיח ברמה גבוהה של הוכחה כי לא הבינה על מה חתמה, שכן חולה נפש אינו מפגר, ויכול חולה נפש להבין על מה הוא חותם. יחד עם זאת, נסיבות המקרה, כפי שהן עולות מפסק הדין של בית המשפט קמא, מלמדות כי יסוד זה אכן מתמלא בעניינו. בנידון דידן הוכחה תלות סימביוטית מוחלטת של המשיבה בבעלה. באיום המשיב, לפיו אם לא תחתום על ההסכם יתגרש ממנה, נהפכה המשיבה לכלי שרת בידי בעלה למילוי מטרותיו, כמו היתה בובת מריונטה המונעת באמצעות הוראותיו של הבעל, ועל כן ניתן לראותו כשולל ממנה את יכולת הבחירה. המשיבה עמדה לענין זה, בנטל הראייתי הכבד וסתרה את החזקה כי אדם שחתם על המסמך לא יוכל להתכחש לחתימתו. בנסיבותיו הקשות של המקרה שבפנינו, נכון יהיה להשוות בין חתימת המשיבה תחת השפעת מחלת הנפש והתלות שפיתחה בבעלה, לבין חתימה שנחתמה תוך איומי אקדח או חתימה מזוייפת, שכן בכל המקרים, התבצעה החתימה שלא מתוך כוונה או רצון של החותם לעשות זאת. באשר להעדר הרשלנות, במרבית המקרים, לא יוכל מי שחתם על המסמך לעמוד בנטל ההוכחה ולהראות שלא היתה רשלנות מצידו, אך הדבר תלוי בנסיבות, ובעניין זה יש להתחשב בנתוניו האישיים של החותם. בענייננו, עמדה המשיבה בנטל ההוכחה הנדרש, משהראתה כי חתמה על ההסכם בשעה שלא היה ביכולתה להבין את אשר היא עושה, או ליתר דיוק את אשר היא חותמת, מפאת מחלת הנפש בה לקתה והתלות הסימביוטית שפיתחה בבעלה, ועל כן יצאה ידי חובתה. משכך אין לקבל את טענת המערערת, לפיה עשתה המשיבה שימוש ציני במחלתה, שהרי אדם שאינו מבין את אשר הוא עושה כיצד ניתן לטעון כנגדו כי הוא פועל באופן ציני?

כעת שומה עלינו לערוך את בחינת השיקולים הרלוונטיים. בענייננו חלפו 4 שנים - תקופה שאינה קצרה - מיום כריתת ההסכם ועד לתביעת המשיבה לסעד הצהרתי המורה על בטלותו. כמו כן, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, דומה כי עומדת למשיבה הזכות לקבל סעד חלופי מבעלה – המשיב – הן מכוח חובות המדור שחב הבעל לאשתו, הן לאור התנהלותו כלפיה עובר לחתימת ההסכם ובשעת החתימה, שניצלה את התלות שפיתחה כלפיו. עניינים אלו מטים, לכאורה, את הכף לטובת המערערת. אולם, למולם ניצבים שיקולים כבדי משקל כמו קיומו של פער כוחות עצום בין המשיבה למערערת. המשיבה לוקה בנפשה, חסרת כל רכוש משלה ותלותית, בעוד שהמערערת היא גוף כלכלי איתן ויציב. משכך, גם אם מתעוררת למי מהם אפשרות לתבוע את המשיב, סיכוייה של המערערת לעשות זאת ולהצליח גדולים מסיכויי המשיבה. יתרה מכך, קבלת הערעור והותרת ההסכם על כנו משמען סילוק המשיבה מביתה מבלי להושיט לה כל עזרה שהיא. בעניינים כגון דא נקטו בתי המשפט גישה מקלה. על כן, דין הערעור להדחות.