שוק האג"ח במשבר? הגיע הזמן ללכת לשוק ולחפש בזבל

עיתות המשבר בבורסה המקומית הובילו את אגרות החוב הקטנות והלא סחירות להניב תשואות מטורפות. מחסור בביקושים והיצעים גדולים מצד קרנות הנאמנות והמשקיעים המוסדיים, יצרו מצבים שבהם תשואה של 17% בשנה לאגרת חוב - הם לא מחזה נדיר. זאת עדות לכך שאין רבים הקופצים על המציאה. זה מוזר ואולי קצת מצחיק, משום שישראלים רבים מקטרים על הריבית הנמוכה שהם מקבלים בבנק על הפקדון. וכאן, כתוצאה מזעזוע חיצוני בשוק הסאב-פריים בארה"ב ומשבר פרשת חפציבה שהיה עניין מקומי וככל הנראה חריג, מכרו קרנות נאמנות רבות את הסחורה שלהן בקצוות הלא נזילים של השוק, ויצרו בכך אגרות חוב בתשואות פנטסטיות. מי שלא מתעצל ומחפש קצת רחוק יותר ממתחת לפנס עשוי להנות יום אחד מהמצב החדש הזה.

ועדיין, ביקושים מהציבור - אין. בעיתונים מכנים את האג"ח הללו בשם אג"ח זבל, לפי המונח התקני שבו משתמשים בוול סטריט (Junk Bonds). אך המונח לא השתרש ממש בארץ ויש בו מעט מהעלבון. בין היתר משום שחברות הדירוג נוהגות לדרג כאן אג"ח שהינו בר-השקעה (אינווסטמנט גרייד) מ-BBB+ ומעלה, בה בעת שמעל למחצית האג"ח ש-S&P העולמית מדרגת הינו אג"ח זבל. כלומר, זה לא ממש האגרות של הפיננסיירים שרצים אחרי הזנב של עצמם בחיפוש אחר האיגוח התמידי, כפי שאירע בשנות ה-80 בוול סטריט.

במקרים מסוימים מדובר בחברות ששום דבר רע לא אירע בעולמן העסקי, ואם הן לא צריכות עוד גיוסים בכדי להשלים את התוכניות העסקיות העתידיות שלהן - אז אפשר לראות במצב הזה סוג של הזדמנות טובה. כידוע - פחד מייצר הזדמנויות בשווקים.

החששות האלה מלהתקרב לאגרות חוב, גם בתשואה גבוהה במיוחד, הן זמירות לא כל כך ישנות עבור רובנו. אלא שהזיכרון שלנו הוא בדרך כלל קצר למדי. בעבר הלא רחוק, אי שם בשנת 2002 - ממשלת ישראל היתה על סף פשיטת רגל. באמת. המעמסה על התקציב כמעט גמרה את קופת המדינה, ובאוצר היה שר אחד, סילבן שלום שמו, שנאלץ לחפש פתרונות יצירתיים. בסוף 2001, לאחר שנה של אינתיפאדה ואירועי הטרור במגדלי התאומים נוצרה בעולם סביבת ריבית נמוכה מאוד. שר האוצר שלום רקח עסקת חבילה יחד עם נגיד בנק ישראל דאז, ד"ר דוד קליין, וראש המשלה שרון. ביחד הם חתכו את הריבית בסוף 2001 בתמורה לקיצוץ בתקציב. שלום ושרון לא עמדו בעסקה, והכלכלה התדרדרה למצב נורא. גם האינתיפאדה הגיעה לשיאים רצחניים חדשים (פיגוע מלון פארק היה בפסח 2002). וכך בשלהיי 2002 הגענו למשבר פיננסי. האג"ח הממשלתיות הגיעו ל-12%-13% בשווקים. הדולר ל-5 שקל. איש לא רצה לקנות חובות של המדינה שבה הוא חי – גם בריביות מטורפות. אותן ריביות שנקובות על האג"ח עליהן אנו מדברים כיום.

אחרי שבנימין נתניהו נכנס לתפקיד שר אוצר, והחל לקצץ את התקציב בצורה דרמטית. ואחרי שהושגו הערבויות מארצות הברית, החלה הסערה הפיננסית להירגע. לימים התוודה מי שהיה החשב הכללי באוצר באותם ימים, ניר גלעד ואמר שבשלהי המשבר - הקופה של המדינה היתה ריקה. פשוטו כמשמעו. אז ייתכן שבאותה תקופה היה הגיון מסוים לכך שאף ישראלי לא רצה לקנות אג"ח של ממשלת ישראל. עם זאת, כמה שנים אחר כך והממשלה "מרעיבה" את השווקים שלנו ומרוב השפע היא לא צריכה לגייס אג"ח. כל הציבור "רב" דרך קרנות הנאמנות על אותן אגרות כמוצא שלל רב. והתוצאה, גם בתשואות שקרובות מאוד לאג"ח של ממשלת ארה"ב (נומינלית) אנשים קנו בלי הפסקה את אותן אגרות שבהן לא האמינו, כמה שנים קודם לכן.

והנה, לנגד עינינו משבר עולמי שהתגלגל לפתחי שוק המניות והאג"ח המקומי. אף אחד לא חושב לאסוף אג"ח של חברות שדבר רע מהותי לא קרה להן, מלבד מצוקת הזמנים (ולא מצוקת המזומנים). חלק מהן אולי ראויות להרעה החמורה בתנאי האג"ח, משום שייתכן שהמחרים הקודמים היו בבחינת אופורייה בעבורן. אבל חלק, אינן ראויות לתשואה הזאת. אני עומד ומסתכל על המסכים האדומים הללו ומשתאה שוב. למשקיעים הנבונים הייתי אומר: הגיע הזמן ללכת לשוק ולחפש סחורה בזבל.

*מאת: חזי שטרנליכט - יועץ לקשרי משקיעים בחברת "תקשורת פיננסית"