עו"ד/תשלום עבור שעות נוספות לעו"ד שכיר/עבודה
עובדות וטענות: המשיבה, עורכת דין במקצועה, התקבלה לעבודה כשכירה במשרדו של המערער. בסיכום דברים שערכו ביניהם לפני תחילת העסקתה, התחייבה המשיבה לעבוד מעבר לשעות העבודה הרגילות הקבועות בחוק שעות עבודה ומנוחה. שעות עבודתה היו מ-08:00 עד 19:00 (11 שעות). השאלה העיקרית המתעוררת כאן, היא האם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על המשיבה, או האם באה עבודתה בגדר אחד החריגים המנויים בסעיפים 30(א)(5) ו-(6) לחוק, המוציאים אותה מתחולתו של החוק? לטענת המשיבה, החוק חל עליה והיא זכאית לתשלום בגין השעות הנוספות שעבדה. לטענת המערער, החוק אינו חל על עורכי דין שכירים והמשיבה אינה זכאית לתשלום מעבר לשכר שנקבע בחוזה העבודה שנחתם עימה. בית הדין האזורי פסק, כי החוק אכן חל וכי עורכת דין השכירה זכאית לתמורה בגין שעות העבודה הנוספות שעבדה. בנוסף, קיבל את תביעותיה לדמי הודעה מוקדמת ודמי הבראה. כמו כן, נדחתה התביעה לחייב את המערער בגין הפרת חוזה עבודה עת דחה את המועד המוסכם לתחילת עבודתה של המשיבה. מנגד, נדחו טענות המערער בנוגע לקיזוזים למיניהם. עיקר הערעור סב על החיוב לשלם למשיבה את התשלום המיוחד שבחוק עבור עבודה בשעות נוספות, היינו: 25% עבור שתי שעות העבודה הנוספות הראשונות ו- 50% עבור כל שעה נוספת החל מהשעה הנוספת השלישית.
דיון משפטי: כב' הנש' הש' ס' אדלר: המערער טען, כי העסקת עו"ד מתחיל במשרדו אינה תורמת לו רבות ועל כן הוא, למעשה, "עושה טובה" לאותו עו"ד בהעסיקו אותו. זאת אין לקבל. עורך הדין המתחיל חסר ניסיון מקצועי ועליו להתפתח וללמוד את ההיבט המעשי של המקצוע. אולם, לעורך הדין הצעיר אשר אך סיים את לימודיו האקדמיים, מידע עדכני של עולם המשפט, החסר לחלק מעורכי הדין הוותיקים. אף התמצאותם של עורכי הדין הצעירים בשימוש במחשב ובאיתור מידע ברשת האינטרנט, אינה נחלתם של חלק מעורכי הדין הוותיקים. ויודעים הצעיר והוותיק, כי בהתקשרות ביניהם, זוכים השניים בתועלת מקצועית וכספית. כאשר לצעיר ולוותיק כאחד, עומדת הזכות היסודית לכבוד, כמו גם הזכות הבסיסית של כל אדם, לשעות פנאי ומנוחה. ומכל מקום, ללא קשר ליתרונותיהם או חסרונותיהם של עורכי הדין המתחילים, חייבים עורכי הדין הוותיקים לכבד את עמיתים ואת מקצוע עריכת הדין, ולפעול בהתאם לחוקי המגן לעניין תנאי העסקתם ותשלום שכרם של עורכי הדין השכירים.
חוק שעות עבודה ומנוחה מוציא מגדרו, בסעיפים 30(א)(5) ו-(6), עובדים בתפקיד הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי; ועובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם, בהתאמה. סעיפים אלה אינם מתייחסים למקצוע או לסוג עבודה, אלא להסדר ההעסקה ולנסיבות ביצוע התפקיד. על כן, ייבחן כל מקרה לנסיבותיו ואין בכך, כטענת המערער, לגרום לזילות המקצוע ולריקון תפקיד עורך הדין מתוכנו.
סעיף 30(א)(6) לחוק, עניינו מבחן הפיקוח. לענין זה נפסק, כי מדובר ביכולתו ובאפשרותו של המעסיק לפקח, ולא אם היה פיקוח בפועל. חריג זה נועד לחול במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד "אינם מאפשרים כל פיקוח". יתרה מזו, עבודה מחוץ למפעל או למשרד אינה מונעת לכשעצמה פיקוח על שעות העבודה של העובד. במקרה שלפנינו, החתימה המשיבה כרטיס נוכחות בהגיעה למשרד ובצאתה ממנו. כפי שהמערער חייב את המשיבה להחתים כרטיס נוכחות בהגיעה למשרד ובצאתה ממנו, יכול היה גם להוסיף ולחייב אותה לרשום ידנית את שעות עבודתה מחוץ למשרד. כאשר המשיבה יצאה מהמשרד היה זה במסגרת תפקידה לשם ביצוע משימות שמועדיהן נקבעו מראש. כך, אם מועד דיון בבית משפט נקבע לשעה 9:00, חייבת הייתה להיות נוכחת בבית המשפט בשעה זו, ורישום על נוכחותה בדיון מצוי בפרוטוקול בית המשפט; מערכת המחשוב במשרד אפשרה לבדוק את תפוקת עבודתה של המשיבה; ההופעות בבתי המשפט נקבעו מראש על ידי המערער עצמו, ולגביהן יש רישומים בפרוטוקולים שנמצאים גם בתיקי הלקוחות במשרד. זאת ועוד, על פי חומר הראיות פיקחה רעייתו של המערער על שעות עבודתה של המשיבה, בדקה את נסיבות איחוריה והיעדרויותיה, דרשה ממנה להשלים שעות עבודה כאשר איחרה בבוקר ואף הורידה שעות חסרות מימי החופשה הצבורים שלה. אם לא די בכך, יכול היה המערער לבדוק, באמצעות מערכת האינטרקום במשרדו, אם המשיבה נמצאת בחדרה ואת מעשיה. מכאן, שאין ממש בטענות המערער לפיהן לא היה כל פיקוח, או לא הייתה כל אפשרות לפקח על שעות עבודתה של המשיבה. על כן, אין החריג שבסעיף 30(6) לחוק מוציא את המשיבה מתחולת החוק.
אשר לחריג בסעיף 30(א)(5) לחוק בעניין "מידה מיוחדת של אמון אישי", המערער טען כי עצם עבודתו של עורך דין, על פי טיבה וטבעה, מחייבת מידה מיוחדת של אמון אישי – ולא היא. כל תפקיד דורש מידה מסוימת של אמון אישי בין העובד למעסיקו. הסממנים העיקרים לבחינת מידה מיוחדת של אמון אישי הינם: עובד בכיר, בעל מידע מיוחד, בעל אחריות מיוחדת שמקבל שכר גבוה התואם את האמון האישי המיוחד לו הוא זוכה. סממנים אלה ושכמותם, קשורים לשעות עבודתו ולשכרו של העובד. כאלה הם תפקידיהם של מנכ"ל, יועץ המשפטי, חשב, מהנדס ראשי וכדומה, המחייבים שעות עבודה רבות ולעיתים אף בלתי שגרתיות. כאשר אף אלה ייבחנו על פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי. לכאורה, גם עובדים זוטרים עשויים להיות ממין אלה המועסקים בתפקידים הדורשים יחסי אמון בינם לבין מעסיקיהם (כגון: מלטש יהלומים; פקיד בנק זוטר היודע פרטים על חשבונות הלקוחות ומטפל באופן ישיר בכספיהם; שליח אישי; שומר; פועל הניקיון המבצע עבודתו בשעות הלילה במוזיאון; וכך גם תפקידים של רופא, אחות, רואה חשבון, מהנדס וכיוצ"ב). אולם, תכלית החוק אינה לשלול מעובדים אלה ושכמותם את ההגנה שבחוק שעות עבודה ומנוחה. נקבע, כי ההיבט של "מידה מיוחדת" צריך להתבטא הן בשעות עבודתו של העובד והן בשכרו. תכלית החריג בסעיף זה היא, להוציא מתחולתו של החוק עובדים אשר אינם זקוקים להגנתו של החוק, בגלל המידה המיוחדת של אמון אישי הכרוכה בתפקידם והמתבטאת, בין היתר, בשכר גבוה ובשעות עבודה בלתי שגרתיות. בכלל הסממנים של ה"מידה המיוחדת" באו גם השותפות למידע רגיש ואחריות מיוחדת והאפשרות להחליט באופן עצמאי. היינו, כאשר המעביד נותן לנושא התפקיד חופש פעולה מרבי מתוך הכרה שהאיש ראוי לכך וזקוק לכך כדי לבצע את התפקיד בצורה נאותה. חופש פעולה זה, פירושו עצמאות רבה מאוד בקבלת החלטות, בביצוען, באחריות לנעשה, וכל אלה מצריכים פרקי זמן בלתי מבוקרים ובלתי מוגדרים, הן לצורך העבודה והן לצורך מנוחה. כך לדוגמה, עורכת דין העובדת במחלקה משפטית בה מועסקים עשרים עורכי דין, אשר כפופה לפיקוח המקצועי של הממונה עליה ואינה עצמאית בקבלת החלטות חשובות או בקביעת מדיניות, הינה בעלת אחריות מוגבלת ולא בעלת אחריות מיוחדת. זאת, לעומת עורכת דין המועסקת באותה מחלקה כיועצת המשפטית הבכירה ואשר מתוקף תפקידה חברה גם בהנהלת המפעל.
בענייננו, המשיבה לא הייתה עובדת בכירה במשרדו של המערער, אלא עורכת דין מתחילה. משכך, אף לא הייתה רשאית לקבל החלטות חשובות על דעת עצמה. לרוב, הופיעה בקדמי משפט ובמיעוט המקרים גם בהוכחות, כאשר המערער היה מעורב מקצועית בחלק ניכר מעבודתה. שכרה אינו הולם שכר של עובדת בעלת "מידה מיוחדת" של אמון אישי. למעשה, המשיבה, כעורכת דין מתחילה, השתכרה לא הרבה יותר מהמזכירה במשרדו של המערער. המשיבה אף לא הייתה שותפה למידע רגיש במשרד. היא טיפלה בתיקים אשר התנהלו בבתי המשפט ובהכנת חומר משפטי שהיה חשוף לציבור. כן לא הייתה לה אחריות מיוחדת או אפשרות להחליט באופן עצמאי, באשר כעורכת דין מתחילה הופיעה בעיקר בקדמי משפט ועבדה תחת פיקוחו הצמוד של המערער, אשר הוסיף עי פיקח גם על עבודתה הכתובה.
