סד"א/שיקולים בפטור מאגרה ופטור מערבון/עליון

עובדות וטענות: המערערים הגישו לבית-המשפט המחוזי בקשה להכריז עליהם כפושטי רגל ואולם בקשתם נדחתה על יסוד סעיף 18ה(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל, בנימוק שהבקשה הוגשה שלא בתום לב ובמטרה לנצל שלא כדין את הליכי פשיטת הרגל. בית-המשפט קבע, כי המערערים נדרשו על-ידי כונס הנכסים להגיש דו"חות על מצב עיסקיהם, הכנסותיהם והוצאותיהם, כדי להוכיח כיצד נוצרו החובות שצברו, וכדי לאפשר לכנ"ר לערוך חקירה בעניינם. הכנ"ר מצא כי המסמכים שהומצאו לא נתנו הסברים מספקים ודרישתו להמציא מסמכים חסרים, לא מולאה. בית-המשפט קבע, כי אופן ניהול החברה היה לקוי, לא הוכנו כל דו"חות מבוקרים, והמסמכים הרלבנטיים לא הוכנו מלכתחילה, תוך עבירה על החוק (סעיף 172(א) לחוק החברות). כל אלה הצביעו, כך בית המשפט, על חוסר תום לבם של החייבים. לאור זאת נפסק כי מחדלם של החייבים לספק את המסמכים הנדרשים, מקורו בהתנהלות עיסקיהם שלא כדין. משלא הוכיחו את נסיבות היווצרות חובם, יש לדחות את בקשתם, להכרזתם כפושטי רגל. החייבים ערערו על פסק-הדין ובתוך כך הגישו בקשה לפטור מאגרה ומעירבון. כב' הרשמת פטרה את המערערים מתשלום אגרה. עם זאת, באשר להפקדת ערבון, התקבלה בקשתם באופן חלקי בלבד, והוטל עליהם ערבון בסך 3,000 ש"ח בלבד. נקבע, כי לעניין מצבם הכלכלי של המערערים, אין מחלוקת כי הם חסרי יכולת מעצם הליכי פשיטת הרגל המתנהלים בעניינם. עם זאת, היכולת הכלכלית מהווה רק מרכיב אחד מבין מרכיבי שיקול-הדעת לעניין הפקדת הערבון. בין היתר, יש לשקול את סיכויי הערעור, אשר לעין הפקדת ערבון, הוא בעל משמעות ומשקל, בשונה מעניין תשלום אגרה. לטענת הרשמת, מההחלטה בהליך העיקרי משתמע, כי סיכויי הערעור נמוכים. עם זאת, נוכח מצבם הכלכלי ולאור טיב ההליך, הניחה הרשמת כי אם יידחה הערעור לא ייפסקו לחובת המערערים הוצאות גבוהות, וקבעה כי עליהם להפקיד ערבון בסך 3,000 ש"ח בלבד. על כך הערעור דנן. דיון משפטי: כב' הש' א' פרוקצ'יה: הערבון נועד להבטיח את תשלום ההוצאות שייפסקו לטובת המשיב באם הערעור יידחה. השיקולים שיש לשקול לצורך מתן פטור מלא או חלקי מהפקדת ערבון הם שניים: מצבו הכלכלי של בעל-הדין והאם ידו משגת לעמוד בתשלום הערבון; וסיכוייו של ההליך אותו יזם להתקבל; מדובר בתנאים מצטברים, ודי שאחד מהם אינו מתקיים כדי להצדיק סירוב לבקשת הפטור. כמו כן, ברקע השיקולים לעניין פטור מערבון עומדים עקרונות חשובים המתנגשים ביניהם. מחד, ניצב עקרון כיבודה של זכות הגישה לערכאות הנתונה לבעל-דין, אשר זכתה להכרה כזכות בעלת אופי חוקתי. לפיכך, יש לפרש דינים המצמצמים את הגשמתה של זכות הגישה לערכאות באופן שאינו פוגע בזכות זו מעבר למידה הנדרשת. ואולם, זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת. כנגדה ניצב שיקול חשוב שנועד להגן על בעל-הדין שכנגד מפני חסרון כיס, הטרדה, אובדן זמן וניצול לריק של משאבים אנושיים עקב גרירתו למשפט שנסתיים בפסק לזכותו על דרך הבטחת יכולתו לממש את גביית ההוצאות שנפסקו לטובתו. זכותו של בעל הדין שכנגד היא תמונת ראי של זכות הגישה לערכאות בפן ההפוך שלה – היא נועדה להגן עליו מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות, ולהבטיח את זכותו להוצאות לא רק להלכה, אלא גם במישור יכולת המימוש המעשי. הפקדת הערבון הכספי נועדה, אפוא, להגן על זכותו של בעל הדין הנתבע לממש את גביית ההוצאות שנפסקו לטובתו בהליך שהוגש נגדו וכשל. במסגרתם החיצונית, דומים השיקולים המופעלים לצורך פטור מאגרה לאלה הנוגעים לפטור מהפקדת ערבון. לצורך שני סוגי הפטורים האמורים, נשקלים יכולתו הכספית של מבקש הפטור, וסיכויי ההצלחה בהליך שבגינו מתבקש. אלא, שמנגנון האיזונים בין השיקולים השונים בפטור מאגרה שונה מזה שבפטור מערבון. שוני זה מקורו בתכליות השונות הטמונות ביסוד הסדרי תשלומי האגרה והערבון. האגרה נועדה להשיג מספר תכליות שהעיקריות בהן הן: סיוע במימונם של שירותי המשפט שהמדינה נותנת לאזרחיה והרתעה מפני תביעות סרק ומפני הגשת תביעות מנופחות בהיקפן, היוצרות עומס על המערכת ומכבידות על ניהולם של הליכים משפטיים ראויים, וסיומם תוך פרק זמן סביר. בכך, פניה של האגרה מופנות לתכלית ציבורית כללית, שעניינה אינטרס כלל-מערכתי מובהק. לעומת זאת, הערבון נועד להגשים תכלית אחרת –הגנה על בעל-הדין שכנגד, הזכאי להבטחת הוצאותיו בגין עירובו בהליך שיפוטי שכשל. הערך המוגן בהטלת הערבון הוא אינטרס לגיטימי של בעל-הדין שכנגד, להבדיל מאינטרס מערכתי-כללי, המאפיין את תכליתה של אגרת המשפט. שוני זה מביא עמו הבדל מסויים בדרך האיזון בין השיקולים הנוגדים בענייני פטור מאגרה ופטור מערבון. ההבדל מתמקד במשקל שיש לתת לעוצמת סיכוייו של ההליך השיפוטי הנדון, וביחס העומד בינו לבין זכות הגישה לערכאות. בעוד בענין האגרה, די בסיכוי כלשהו להצליח בהליך כדי להצדיק פטור, לעניין פטור מערבון נדרש סיכוי בעל ממשות גדולה יותר כדי להצדיק פטור. פטור מאגרה בהליך המתברר כהליך סרק גורם לפגיעה שנזקה מתפזר על שכם הציבור כולו; פטור מערבון בהליך סרק גורם לפגיעה ישירה בבעל הדין שכנגד, הנושא לבדו בעלויותיו של הליך-הנפל. מכאן השוני במשקלים הניתנים לגורם סיכויי ההליך בכל אחד מן המישורים האמורים. אף שלענין היכולת הכספית של המבקש אין הבדל בין פטור מאגרה לפטור מערבון, ההבדל במשקל שיש לייחס לסיכויי ההליך בין שני המצבים, כנגזר מהתכלית השונה הטמונה בכל אחד מהם, מביא לכך שפטור מאגרה אינו גורר באופן אוטומטי פטור מערבון, ותתכנה תוצאות שונות לשתי בקשות הפטור. כמו כן, בגדרם של שיקולים לענין פטור מערבון, עשויים לבוא שיקולים נוספים המשתלבים במערכת האיזונים. כך, למשל, יש לייחס משקל ראוי לחשיבותו ומשמעותו של ההליך מבחינת יוזם ההליך, לאמוד את מידת מורכבותו, את שיעור ההוצאות הצפוי אם ההליך ייכשל, וכיוצא באלה שיקולים. כן, יש חשיבות לשאלת מיהות הצדדים, שהרי אין דומה שיעורה של פגיעה מכשלון הליך לנתבע בעל עוצמה כלכלית ומעמד ציבורי כשיעורה לבעל דין שיכולתו הכלכלית מוגבלת ויכולתו לממש בהליכי גבייה את הוצאותיו מצומצמת. אף מידת תום הלב בנקיטת ההליך היא שיקול רלבנטי לצורך האיזון. נקיטת הליך שמטרתו, על פניו, להכביד ולהטריד את בעל-הדין שכנגד עשויה להוות שיקול בעל חשיבות לעניין הפטור. לבסוף, שיקול דעת הרשם בעניין פטור מערבון הוא רחב, ולא על נקלה תתערב בו ערכאת הערעור. בגדרו של שיקול-הדעת, נקודת המוצא היא כי "המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב" (תקנה 427), ולפיכך פטור מערבון הוא בבחינת חריג לכלל, כאשר הנטל לשכנע בדבר קיום הצדקה לתתו מוטל על מבקש הפטור. בענייננו, צדקה הרשמת בקביעתה כי סיכויי הערעור שהגישו המערערים אינם טובים. דרישת תום-הלב היא תנאי להחלת הליכי פשיטת-רגל על חייב חדל פרעון. המערערים לא השכילו לפרוש בפני בית-המשפט את הבסיס האמיתי להיווצרות חובותיהם, ובכך נוצר הרושם כי חובות אלה התגבשו שלא בתום-לב. העדר קיומם של דו"חות וספרי חשבונות בתאגיד, כנדרש על-פי החוק, מחזקים מסקנה זו. אכן, אי-המצאת הדו"חות כנדרש על פי דיני החברות אינו בהכרח ראייה קונקלוסיבית להעדר תום-לב ביצירת החובות, במיוחד כאשר מדובר בדו"חות מלפני שנים רבות, אך העדרם בנוסף לחוסר הסבר מניח את הדעת לאופן התגבשות החובות, עשויים להצביע על העדר תום-לב שיש בו כדי לסכל פתיחת הליכי פשיטת-רגל. גם אם הטענה בדבר אי-הגשת דו"חות אינה מספקת, כשלעצמה, לדחיית בקשת הכרזת פשיטת רגל, הרי חייב שאינו מגיש דו"חות ואינו פורש ראיות אחרות עלול להיכשל בנסיונו לשכנע כי נקלע לחובות בתום לב. הרשמת נתנה משקל לזכות הגישה לערכאות וכנגדה למצבם הכלכלי הדחוק של המערערים ולכך שלא הוכיחו תום-לב בגיבוש חובותיהם. יש משקל גם לעובדה כי מדובר בהליך שעניינו בקשה להכרזת פשיטת-רגל, הנוגעת לסטטוס של אדם במישור הכלכלי-עיסקי של חייו. כן נשקלה הציפייה כי בהליך הערעור בענייני פשיטת רגל, קיימת הסתברות שלא יוטלו על החייב הוצאות גבוהות. ישנה אף חשיבות לעובדה כי במקרה זה המשיב הוא כונס הנכסים, המשמש נציג המדינה בענייני פשיטת-רגל, והוא בעל יכולת להפעיל אמצעים לגביית הוצאות שייפסקו לטובתו, באם ייפסקו. על-יסוד שיקולים אלה, ניתן למערערים פטור חלקי משמעותי מהפקדת ערבון אשר משקף איזון ראוי בין השיקולים השונים שיש להתחשב בהם, ואין להתערב בהחלטת הרשמת.