משפחה/נפקות הפרדה רכושית בין ידועים בציבור/משפחה
עובדות וטענות: צדדים הכירו בעודם נשואים לבני זוג אחרים והחלו לחיות בצוותא תחת קורת גג אחת מראשית שנת 1992. חייהם כידועים בציבור נמשכו כתריסר שנים, עד לשלהי חודש יולי 2004 עת נגלע בניהם קרע ומתוך שכך, נתפרדה החבילה והוגשו תביעותיהם הרכושיות דנן. בעת היכרותם, היה התובע בעל עסק להתקנת דודי שמש ומנעולים ואילו הנתבעת ניהלה בוטיק לבגדי נשים ולאחרי כן, עבדה כשכירה בשיווק מוצרי קוסמטיקה. קודם לכן, עסקה הנתבעת בתחום ההוראה עד אשר התפטרה מעבודתה במשרד החינוך לצורך גידול ילדיה.
במהלכו של הקשר הזוגי בין הצדדים, רכשה הנתבעת תואר דוקטור בחינוך והחלה לעסוק בהנחיית סדנאות ומתן הרצאות בנושא זוגיות ומין. בעבור הזמן, צברה הנתבעת פרסום ומוניטין רב כיועצת זוגית וסקסולוגית, וכמנחת תוכניות רדיו וסדנאות פופולאריות בנושאים אלו. משלח ידה זה של הנתבעת יכונה להלן – "העסק". הנתבעת הינה בעלת המניות היחידה בעסק.
במהלך שנת 2000, חתמו הצדדים על הסכם שכותרתו "הסכם ממון" ובו הסכימו, בין השאר, כי כל אחד מהם הינו הבעלים הבלעדי של נכסי מקרקעין שונים המפורטים בהסכם ושל חשבונות הבנק הרשומים על שמו. ההסכם הרכושי שותק ואינו אומר דבר בכל הקשור לעסק.
התובע טוען, כי העסק ניזום ונבנה מפעולתם המשותפת של הצדדים אשר אף ניהלו אותו יחדיו וככזה הינו עסק משותף לכל דבר ועניין. כיוון שכך, הוא זכאי למחצית משווי העסק ופירותיו. לחלופין, טען התובע, כי כל קידומה המקצועי והעסקי של הנתבעת התרחש במהלך תקופת חייהם המשותפת וזאת בשל תמיכתו, עזרתו ומעורבותו שלו, ומתוך שכך, הוא זכאי לחלק מרווחיו ופירותיו של העסק. לטענת התובע יש להחיל על הצדדים את חזקת השיתוף בכל הקשור לעסק. התובע מוסיף ומדגיש, כי ההפרדה הרכושית שנהגה בין הצדדים, כעולה מהאמור בהסכם הרכושי, התייחסה דווקא לנכסים המפורטים בו אך אין היא חלה על העסק שאינו נזכר בו ואשר לגביו הייתה שיתופיות מוחלטת בין הצדדים.
דיון משפטי: כב' הש' צ' ויצמן: הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג אינן חלות על בני זוג ידועים בציבור. יחד עם זאת, "חזקת השיתוף בנכסים" עשויה לחול אף על 'ידועים בציבור' בהתקיים הנסיבות המתאימות לכך. היינו, בעבור זמן ובהתייצבות הקשר בין בני הזוג - כל עוד אינם שומרים על הפרדה רכושית. התנאים שנקבעו בפסיקה להחלת חזקת השיתוף, עיקרם בקיום "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף". עם זאת, הבהירה הפסיקה, כי בכל הקשור להחלת הילכת השיתוף על 'ידועים בציבור' יש לנהוג משנה זהירות ולבחון את טיבו של הקשר והשלכתו על היחסים הממוניים בין הצדדים בעין דקדקנית וקפדנית, שכן העובדה שבני הזוג בחרו לקיים חיים של צוותא מבלי למסד את הקשר הזוגי שלהם באקט הנישואין יש בה להעיד, לעיתים, על פן ארעי ובלתי מחייב בקיומו של הקשר או על רצונם בהפרדה רכושית או שיתופיות כלכלית מוגבלת ומצומצמת.
הצדדים דכאן חיו כידועים בציבור משך כתריסר שנים עד לפרידתם ביום 25.7.04. הצדדים אף חתמו, כאמור, על הסכם בכתב ובו הסכימו על הפרדה רכושית בכל הקשור לנכסים שונים המפורטים בו. ההסכם נכתב בכתב ידה של הנתבעת ונוסח על ידה בלשון שאינה משפטית. אין בהסכם כל התייחסות ספציפית ומפורשת לעסק ולמשלח ידה של הנתבעת. לפיכך, עלינו ללמוד על החסר בדרך של פרשנות הכתוב הן מתוך תוכנו ונוסחו והן מתוך נסיבות חייהם המשותפים של הצדדים והשלכתם על מערכת היחסים הממונית בניהם.
מתוך העדויות שהובאו עולה, כי לא מדובר בעסק אשר נבנה ע"י שני הצדדים יחדיו אלא בעסק אשר הוקם וניזום ע"י הנתבעת בלבד ואשר פותח ונסמך על מירצה, כישרונה, כישוריה ויכולותיה. הצלחתו של העסק נבנתה על כושרה הרטורי, חוש ההומור שלה, ניסיונה, השכלתה האקדמאית, חיוניותה ויכולותיה ליצור קשר טוב עם קהל, ניתן לומר באופן ברור - העסק הוא הנתבעת. היא רוחו וגופו, ובלעדיה - אין.
מאידך, ועל אף האמור, לא התקבלה גרסת הנתבעת, לפיה התובע לא עזר וסייע לה כלל בכל הקשור לעסק. הוכח, כי התובע אכן השקיע ממרצו ומזמנו בעסקה של הנתבעת, ואפשר כי במידה כזו או אחרת, הדבר נעשה אף על חשבון פיתוח עסקו שלו. ברם, נקבע כי הדבר נעשה מרצונו שלו ומבחירתו, אשר נבעה ממניעים שונים, ולא מתוך כך שהצדדים ראו בעסק עסק משותף. על כן, העסק הינו עסקה של הנתבעת בלבד - היא יזמה אותו, יצרה אותו ותפעלה אותו, יחד עם זאת הנתבעת זכתה לעזרה ותמיכה מסוימת מהתובע בכל הקשור לעסק. מהי, אם כן, נפקותה של קביעה זו?
הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים ולא היה להם כל חשבון משותף. כך גם לא היה חשבון מיוחד ע"ש העסק וכל הכנסות העסק הועברו לחשבונות הנתבעת. לכל אחד מהצדדים היה תיק נפרד במס הכנסה, והעסק עצמו אוגד כעבור זמן כחברה אשר בעלת המניות היחידה בו הייתה הנתבעת. התובע אף הודה, כי מאז ומעולם נהגו הצדדים בהכנסות העסק כאילו הן הכנסות הנתבעת בלבד והוא אף יודע לספר כי ברור לו שכך סברה והאמינה הנתבעת מאז ומעולם. מכאן, שהשיתופיות בין הצדדים חלה אך ורק באשר להשתתפות בהוצאות משק הבית והתבטאה בכך שהתובע אשר התגורר בביתה של הנתבעת נשא בחלק מהוצאות אחזקת הבית. מאידך, בכל הקשור לנכסיהם ועסקיהם, חלה בין הצדדים הפרדה רכושית מוחלטת ואף אחד לא קיבל לידיו מאומה מרווחיו של השני.
הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים. כל אחד רכש את צרכיו מתוך כספיו שלו ולכל אחד מהם היו נכסי מקרקעין שנרשמו על שמו בלבד. אף ההסכם הרכושי מעיד כאלף עדים, על רצונם וחפצם של הצדדים בהנהגת משטר הפרדה רכושית בניהם. אמנם, העסק אינו מוזכר בהסכם הרכושי אך לעניין זה מקבל ביהמ"ש את הסברה המניחה את הדעת של הנתבעת, לפיו לא מצאה צורך בציון עניינו של העסק בהסכם, כיוון שלעסק לא היו נכסים מוחשיים ולמעשה כל רווחיו הועברו לחשבונותיה בבנק אשר ההסכם מבהיר, כי הם בבעלותה הבלעדית וכי לתובע אין חלק בהם.
עסקינן בבני זוג אשר היו נשואים בעבר ולהם ילדים מנישואיהם הקודמים, לכל אחד מהם נכסים שצבר בעבר ואף עיסוקים ומשלח יד מעברו. אין זה חזון נפרץ, כי בני זוג שכאלו יבקשו להינות מהנוחות והחמימות שמעניקים החיים בצוותא, אך מאידך יקפידו על הפרדה רכושית לפיה כל אחד מהם יוותר עם רכושו ועסקיו שלו. סיועו של התובע לנתבעת מעת לעת בכל הקשור לעסק עולה כעזרה טיבעית שבני זוג מגישים איש לרעהו, אשר שכרה בצידה - זוגיות נעימה וחיים תקינים בצוותא. ובנדון דנן, אף יותר מכך, שכן גם נוחות חומרית לא מבוטלת צמחה לו לתובע בחייו לצידה של הנתבעת - הוא דר בביתה המרווח, לא נשא בהוצאות שכר דירה, ונהנה מהצלחותיה של הנתבעת אשר זימנו לו מעת לעת, בילויים ואירוחים בבתי מלון ובאירועים שונים. מכאן שהצדדים רצו והאמינו כי חלה הפרדה רכושית ברורה בכל הקשור לכלל נכסיהם לרבות העסק.
מוניטין אישי ונכסי קריירה: לאור האמור, דומה כי אין להיעתר אף לתביעתו זו של התובע, שהרי אם אין לו זכויות בעץ הנכסים של הנתבעת כיצד יחלוק בפירותיו השונים? ואולם, גם אם נסבור כי מוניטין אישי הינו נכס העומד בפני עצמו, כך שאפשר שעל אף שנשמרת הפרדה רכושית בין הצדדים לגבי נכסים מסוימים אפשר שקיימת שותפות לגבי נכס זה, וזאת מכח תמיכתו הנחזית של התובע בנתבעת, הרי שגם אז בנדון אין מקום לקבל טענה זו מהטעמים דלהלן.
ראשית, לא בנקל קיבלה עליה הפסיקה הישראלית את עקרון חלוקת "נכסי העתודה הכלכלית" בין בני זוג. בתחילה, הטעם הענייני לאי חלוקת המוניטין האישי היה, כי בן הזוג נהנה מאותו מוניטין משך חייו המשותפים עם בעל המוניטין, מה עוד שלא ניתן להטיל חיוב על בן הזוג להמשיך ולפתח את המוניטין שלו לאחר הפירוד בן בני זוג. ואולם, אט אט, החלה להתגבש עמדה לפיה אם עזרת בן הזוג הייתה בעלת השפעה מכרעת בגיבוש המוניטין, וכי עזרה זו היא שמנעה את התפתחותו הכלכלית שלו, והדבר הביא לפערים משמעותיים ביותר בהשתכרות בני הזוג – או–אז, ורק אז, אפשר שבן הזוג יהא זכאי לחלק כזה או אחר במוניטין האישי של בן זוגו. גושפנקה למגמה הרואה בנכסי מוניטין אישי נכס הניתן לחלוקה, ניתנה לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת פלוני אשר קבע, כי בכל הקשור לבני זוג נשואים, אפשר שחזקת השיתוף תחול אף על "נכסי קריירה", היינו על פירות הצומחים מכושר השתכרות אשר נרכש ע"י מי מבני הזוג בתקופת הקשר הזוגי. ביהמ"ש הבהיר, כי כושר השתכרותו של אדם נוצר מתמהיל של כישוריו, השכלתו, ניסיונו והמוניטין שרכש. לפיכך, חלקו של בן הזוג התומך בנכסי הקריירה שרכש משנהו יחושב ע"י בחינת הפער שנוצר בין בני הזוג במשך הנישואין ואיזונו בכסף או בשווה כסף. היינו, פירות המוניטין האישי מהם יהנה בן הזוג התומך הינם אלו שצמחו "מכח תרומתו וכפי תרומתו בלבד".
יש לזכור, כי פסיקה זו עוסקת בזוגות נשואים. לגבי ידועים בציבור, אכן אין לשלול את השיתופיות בניהם אף לגבי נכסי קריירה ומוניטין אישי, אלא שגם כאן הבחינה תהא זהירה יותר תוך התחשבות בכך שאפשר שבני הזוג בחרו במסגרת הקשר המסוימת הזו על מנת שלא לבוא לידי שיתופיות כלכלית כוללת. זאת ועוד, חלוקת נכסי הקריירה ו/או המוניטין האישי תעשה אך ורק כאשר נוצר פער משמעותי בין הכנסות בני הזוג שמקורו בהתמקדות אחד מבני הזוג "במרחב הביתי" שעה שמשנהו יצר ופיתח קריירה. בהיעדר פער משמעותי מוכח בין הכנסות הצדדים, לא יכניס ביהמ"ש ראשו בחישוב חלקו של בן זוג בנכסי הקריירה או המוניטין האישי של משנהו, שהרי עסקינן בנכס שאינו מוחשי אשר מלאכת אומדנו ושיעורו אינה קלה כלל ועיקר.
בנדון, עסקינן בבני זוג אשר חוו נישואים קודמים, לכל אחד מהם ילדים מקשר זוגי קודם ולכל אחד מהם עיסוק והכשרה שצבר בין השאר מהתקופה שקדמה לקשר הנוכחי. אין לצדדים ילדים משותפים ולא ניתן לומר בנדון כי אחד מבני הזוג זנח את עיסוקיו שלו לטובת השקעה ב"מרחב הביתי" בטיפוח הבית ובגידול הילדים. כמו כן, גם אם הכנסתה של התובעת עולה על הכנסת הנתבע, הרי שהדבר אינו נובע מהשקעתו של התובע בבית פנימה, אלא בשל כך שניהל את עסקיו שלו בהצלחה פחותה מהצלחת הנתבעת. אין כל חובה, לא מטעמים של שוויון ולא מטעמי צדק, לאזן בין עסקי בני זוג כאשר עסקו של האחד מצליח יותר מעסקו של השני, על אף שהצדדים בחרו בדרך של הפרדה רכושית.
