חוזים/התחייבות למתנה מול נושה-מי גובר?/עליון
עובדות וטענות: המנוחה, חתמה באוגוסט 1997 על תצהיר ובו העבירה למערערים, ללא תמורה, את זכויותיה בדירת מגוריה. המערערים לא רשמו הערת אזהרה, והעברת הזכויות לא נרשמה בספרי רשם המקרקעין. מכאן, שבפנינו התחייבות ליתן מתנה.
למשפחת המנוחה היתה חברת תכשיטים שהוחזקה ונוהלה על ידי המנוחה, בעלה המנוח, בנם ורעייתו. החברה רכשה מתכות וחומרי גלם מהמשיבה. עוד בשנת 1984 חתמו המנוחה ושותפיה לחברה על כתב ערבות לטובת המשיבה להבטחת חובות החברה. החברה שקעה בחובות סמוך לשנת 1997, ובשנת 2000 הגישה בקשה להקפאת הליכים בה ציינה כי היקף חובותיה הינו כ-12 מיליון ש"ח. בקשת ההקפאה לא צלחה ומונה לחברה כונס נכסים.
בפברואר 2001 הגישה המשיבה תביעה כנגד החברה וערביה וניתן צו עיקול זמני על הדירה. לימים, אף ניתן לזכות המשיבה פס"ד על מלוא סכום התביעה. המערערים הגישו תובענה לסעד הצהרתי כנגד המשיבה לפיו, הם בעלי הזכויות היחידים בדירה מכוח התחייבות המנוחה, אשר גוברת על העיקול שהטילה המשיבה וזאת בהסתמך על ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה בקובעו, כי על אף שהתחייבות המנוחה לא היתה למראית עין והיא בעינה עומדת, אין הלכת אהרונוב חלה גם על התחייבות לתת מתנה וכי במאזן הכולל של האינטרסים המוגנים של הצדדים בנסיבות דנן, יש להעדיף את עניינה של המשיבה (הנושה בעלת העיקול) על פני זכותם של המערערים. בבסיס החלטה זו עמדה נקודת המוצא לפיה, לא די בשלילת העוצמה של ציפיית הנושה הכספי, אלא יש להצביע על עוצמה מספקת של אינטרס מקבל המתנה המצדיקה את עדיפותו.
משנמנעו המערערים מלרשום הערת אזהרה, לא יכולה היתה המשיבה לדעת כל אותן השנים על עיסקת המתנה, ונוצרו אצלה הצפיות וההסתמכות על היות הדירה הנכס היחידי ממנו תוכל להיפרע חובותיה מהמנוחה. בנסיבות אלה, משקל ציפיותיה של המשיבה להיפרע נשייתה מהדירה עולה באורח ניכר למול המבקשים אשר לא שילמו כל תמורה. במצב דברים זה, יש לייחס משקל רב יותר לזכות הנושים. על כך הערעור דנן.
דיון משפטי: כב' הש' י' אלון: בהלכת אהרונוב נקבע, כי משנערך הסכם ובו התחייבות של בעל מקרקעין להעביר זכויותיו לקונה, קמה לקונה זכות "מעין קנינית" במקרקעין מיד עם היווצר ההתחייבות. זאת, גם בטרם נרשמה העיסקה וגם בטרם נרשמה הערת אזהרה. זכות זו אינה מותנית בתשלום התמורה המוסכם בפועל על ידי הקונה. בהיותה זכות "מעין קניינית", גוברת היא על זכותו של נושהו של המוכר שנרשם לזכותו עיקול על הנכס. זאת, באשר העיקול מעצם טיבו אינו משקף זכות קניינית בנכס אלא "זכות דיונית" שכל כוחה במניעת בעל הזכויות הרשום מביצוע עסקאות בהן. המקור הנורמטיבי לכך, נמצא באופי המעין קנייני שניתן בסעיף 9 לחוק המקרקעין לזכותו של הרוכש בעיסקת מקרקעין שלא נרשמה.
ברם, אצל מקבל המתנה מכוח התחייבות לתת מתנה נוצרות "מעין זכויות מעין קניניות". אלו זכויות שבריריות ובלתי מגובשות לאין ערוך מאלו שבידי הקונה בעיסקת המכר, ומשקלן לעומתן "כמשקל נוצה". הזכות ה"מעין קניינית" שנקבעה לקונה המקרקעין בהלכת אהרונוב מיוסדת בהיבטה הרעיוני והתכליתי על אינטרס ההסתמכות, המעוגן בנורמת היסוד לפיה, חוזים יש לקיים. אינטרס זה מתעמעם, מטבע הדברים, משמעותית אצל מקבל ההתחייבות למתנה. עם זאת, מידת השבריריות ועוצמת העמעום של אינטרס ההסתמכות אצל מקבל המתנה תהיה במקרים רבים תלוית נסיבות ותנאים. ככל שהנתונים, הסיכוי או ההיתכנות לזכות החזרה של הנותן גדולים יותר, כך תצטמצם ההגנה על אינטרס ההסתמכות של המקבל, ולהיפך.
דברים אלה, מן הדין שיקרינו גם על סוגיית היחס וסדרי העדיפות שבין מקבל המתנה לבין נושהו של הנותן שנרשם לזכותו עיקול על הנכס. לנושה שכזה אין מכוח העיקול זכות קניינית בנכס המעוקל, אולם זכותו על פי דין למנוע בעד החייב - באמצעות העיקול - למנוע את הברחת הנכס, ובסופו של יום להפרע את חוב הנשיה על דרך מימושו. זכויות אלו יוצרות גם הן אינטרס של הסתמכות מצד הנושה, אשר גוברת שעה שמקבל המתנה (או נותנה) נמנעו מרישום הערת אזהרה בגינה. סעיף 9 הנ"ל עוסק באדם "שהתחייב לעשות עיסקה במקרקעין". היינו, מצב דברים בו לא ניתן לחזור באופן חד צדדי מההתחייבות לעיסקה. אולם, "התחייבות לתת מתנה" אינה נכללת בהיבט זה, באשר המתחייב לתת את המתנה יכול ורשאי לחזור בו מנתינתה בכל עת לפני השלמתה (ברישום) מקשת סיבות רחבה ומקיפה.
חרף האמור, יתכנו מקרים בהם גם בתחרות שבין מקבל המתנה לבין הנושה תגבר ידו של מקבל המתנה. באותם מקרים יש לבחון את תום הלב של נותן המתנה והמקבל, והסרת כל ספק סביר שמא ההתחייבות למתנה נובעת מניסיון להברחת רכוש מהנושים. אינדיקציה נוספת יכול ותימצא במקרה בו הצטמצמה משמעותית או התבטלה היתכנות החזרה מן המתנה. על מקבל ההתחייבות לנסות ולהוכיח כי הקונקרטי נמנה על החריגים שבהם - במאזן הציפיות המוגנות של הצדדים – תיטה הכף לטובתו.
במקרה דנן, המנוחה ושותפיה ערבו בשנת 1984 לחובותיה של החברה המשפחתית למשיבה. בעת החתימה על ההתחייבות למתן הדירה במתנה למערערים היתה החברה במצב כספי קשה. שלוש שנים לאחר מכן הגיעו חובותיה לכ-12 מיליון ש"ח, ובשנת 2000 פנו בעלי החברה בבקשה להקפאת הליכים. על פני הדברים, נמנעה לכאורה המנוחה מלכלול במקבלי המתנה מי מילדיה או מבני משפחתה הנמנה על הערבים לחובות החברה למשיבה. בנוסף, דבר חתימת מסמכי המתנה בשנת 1997 לא הובא לידיעת המשיבה, אלא רק בסמוך להגשת התובענה כנגדם ארבע שנים לאחר מכן. כך גם איש מהם לא טרח לרשום הערת אזהרה.
בנסיבות אלו, אין לסווג המתנה דנן לאחד מהחריגים בהם ישקול בית המשפט להעדיף את זכות מקבל המתנה על זכותו של הנושה ובמאזן הציפיות המוגנות של הצדדים, נוטה הכף בבירור להעדפת עניינו של הנושה, הלא היא המשיבה.
