נזיקין-לשון הרע/דין הכינוי "סרבן גט"/משפחה

עובדות וטענות: התובע והנתבעת נישאו זה לזו בשנת 1974. כבר בשנת 1981 עזבה הנתבעת את הבית עם שני ילדיה, ועברה להתגורר עמם אצל הוריה. לטענתה, נאלצה לעשות כן בשל האלימות הקשה שנהג כלפיה התובע אשר כללה אלימות פיזית, נפשית וכלכלית, השפלות והתעללות. אין חולק על כך שהצדדים המשיכו להיות נשואים עוד עשרים ושתיים שנה לאחר שחדלו להתגורר יחד ולקיים משק בית משותף, ולמעשה רק ביום 23.10.06 התגרשו הצדדים בגט פיטורין.

עיקר טענותיו של התובע הן שאף שבמהלך כל אותן שנים מעולם לא התבקש ליתן גט לנתבעת, הרי שבמספר הזדמנויות פרסמה עליו שהוא "סרבן גט" ובכך הוציאה דיבתו רעה. ענייננו בשני פרסומים: האחד, במסגרת תלונה שהגישה הנתבעת במשטרה ביום 23.10.03 בה ציינה כי היא "מסורבת גט". במסגרת אותה תלונה אף פרסמה, כי התובע מטריד אותה טלפונית בתדירות גבוהה, כמעט כל יום. הפרסום השני, בו פרסמה הנתבעת שהתובע "סרבן גט" ו"סחטן" נעשה בפנייה לראש ההוצל"פ בה כתבה כי "הוא מנסה במצח נחושה לסחוט את הילדים במשך כל השנים ואפילו גט אינו מוכן לתת במשך 23 שנים".

עיקר טענתה של הנתבעת היא שבמהלך אותן שנים אכן היתה מסורבת גט ואף נגרם לה סבל רב עקב עגינותה ולפיכך קמה לה, בנוסף להגנות נוספות, הגנת "אמת דיברתי".

דיון משפטי: כב' הש' נ' מימון: תופעת הנשים העגונות הינה תופעה קשה בעלת השלכות של סבל רב, עוגמת נפש ואובדן חירות ואוטונומיה. לא בכדי קבע המחוקק סנקציות ממשיות ומכאיבות לסרבני גט, אשר מוקעים על ידי החברה והציבור, היחס אליהם שלילי הם נתפסים על ידי החברה כאנשים שליליים ושנואים. אימרה על אדם שהוא "סרבן גט" אכן הינה אימרה מבזה ומשפילה בעיני הבריות, ועלולה להפוך את אותו אדם למטרה לשינאה לעג ובוז.

אכן הנתבעת הוכיחה כי הביטוי "סרבן גט" לא נאמר על ידה, אלא שהיא מסורבת גט, וכן כי התובע "אפילו גט אינו מוכן לתת משך 23 שנים", ברם אין בנוסח הדברים ובהעדר הביטוי הישיר "סרבן גט", כדי להדוף את התביעה שכן אימרות אלה מבטאות התנהגות דומה אף שנאמרו בנוסח שונה. משכך, עצם אמירת האימרות על ידי הנתבעת אכן מהווים "פרסום לשון הרע". כך גם לגבי האימרות "סוחט את הילדים" "ומטריד". אף בהן יש בהם משום לשון הרע, שכן יש בהם כדי ביזוי האדם אשר נטען כי פעל כך.

הגנת "אמת דיברתי": הגנה זו כוללת שני יסודות: הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום המהווה "לשון הרע", ואילו השני נוגע למידת ה"עניין הציבורי" שבאותו פרסום. קיים הבדל מהותי בין שני היסודות:

היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט. ברם, הזהות הנדרשת בין הפרסום לבין המציאות אינה חייבת להיות מוחלטת, שכן לצורך החלת הגנת אמת דיברתי די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות.

עוד תכניות

היסוד השני עוסק בשאלה, האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא שאלה ערכית בעיקרה, המוכרעת על ידי בית-המשפט בהתאם למדיניותו השיפוטית.

השאלה האם היה בפרסום משום "עניין לציבור" מוכרעת בדרך של איזון בין אינטרסים מתנגשים; בדרך כלל האינטרס הפרטי של הזכות לפרטיות למול האינטרס הציבורי של זכות הציבור לדעת. המבחן שאימצה הפסיקה להכרעה בסוגיה זו הוא "מבחן התועלת", לפיו 'עניין ציבורי' המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על ידי פרסום הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו. ההכרעה הספציפית בשאלת קיומו של "עניין ציבורי" ביחס לפרסום קונקרטי תיעשה בהתאם לנסיבות המקרה, ומשקלם של האינטרסים המתנגשים ישתנה בין פרסום אחד למשנהו. ככל שעובדות האמת נוגעות לענייניו האינטימיים יותר של הפרט, כך מתחזקת זכותו של הפרט למנוע את פרסומם, ולהיפך. זכות זו קטנה במיוחד, כאשר המעשים בהם מדובר כוללים פגיעה בזולת.

אין חולק על כך שפנייתה הראשונה של התובעת לבית הדין הרבני הייתה בשנות השמונים, תחילה ביקשה שלום בית ולאחר מכן הסבה תביעתה לגירושין. בפסק הדין של ביה"ד הרבני הגדול נפסק, כי "לפי המצב השורר כיום בין הצדדים הנמצאים בפירוד מזה זמן רב, מייעצים להם להתגרש מתוך הסכמה הדדית, דבר שהוא לטובת שניהם, ולטובת ילדיהם". ואולם הנתבעת זנחה תביעתה לגירושין ולא קידמה אותה, והמשיכה בחייה כשיגרה עם ילדיה בנפרד מהתובע. לדבריה, היתה שקועה בבניית חייה וגידול ילדיה ונוכח הקושי להשיג פסק דין המחייב בגט באותם הזמנים החליטה שלא להשקיע זמן וממון בהליכי גירושין. רק ביום 29.12.04 לאחר שהוגשה התביעה דנן לבית המשפט, פתחה הנתבעת מחדש בהליכי גירושין.

בדיון הראשון בין הצדדים נרשם מפי הדיינים, כי "לדעת בית הדין אין מקום לעכב את הגט...", וכי אל לו לתובע לקשור בין הנושאים הרכושיים שנידונים בערכאה אחרת ולהחזיק את האישה כבת ערובה עשרים ושתיים שנה, ועליו לתת גט. עם זאת, נעתר בית הדין לבקשת הנתבע לפסק זמן של חודש לפני שידון בחיוב ובסנקציות. לימים, חל שינוי בעמדת בית הדין, כאשר קבע כי התנאים הכלכליים שהתובע הציב למתן הגט הינם סבירים והטיל, למעשה, את האחריות לעיגון לפתחה של הנתבעת.

ברם, ערעור שהוגש על כך בית הדין הרבני הגדול התקבל ונקבע כי יש לכוף את הבעל בגט ללא תנאים, אך פסק הדין הושהה בשלושים ימים כדי לאפשר לתובע להמלך בדעתו. בחלוף 30 הימים נקבע, כי אין מנוס מפסיקה אופרטיבית לכפיית גט, וצו מאסר הוצא כנגד התובע. רק לאחר ששה במאסר 30 ימים נתן התובע לנתבעת גט. לאמור, רק בהליכים החדשים נקבע כי התובע הינו "סרבן גט". ואולם, התביעה נסבה סביב ביטויי לשון הרע אשר אירעו, לפני הגשת התביעה דנן.

אכן, כטענת הנתבעת, סרבנות הגט צריכה להיבחן גם על פי המצב בפועל, ולא רק על פי החלטות משפטיות פורמאליות. כן נראה, כי מבחינת תחושתה האישית של הנתבעת היתה מסורבת גט לאורך כל אותן שנים, לרבות במועד הגשת התלונה במשטרה ובמועד הגשת ההודעה לראש ההוצל"פ. ברם, אין די בתחושה אישית של הנוקט בלשון הרע כלפי אחר כדי להוות הגנה. הגנת "אמת דיברתי" משמעה כי העובדות והנסיבות האובייקטיביות מתאימות למציאות העובדתית. הנתבעת לא הרימה הנטל להוכיח כי אכן היה התובע סרבן גט בתקופה שעד לחידוש ההליכים על ידה לאחר הגשת ההליך דכאן ומשכך יש לדחות הגנת "אמת דיברתי".

אשר לביטויים "מטריד" ו"מנסה לסחוט את הילדים", אף ביחס אליהם טענה הנתבעת לקיומה של הגנת "אמת דיברתי", אולם לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי ביטויים אלו תואמים את המציאות העובדתית. משכשלה הנתבעת בהוכחת היסוד העובדתי, שהוא תנאי הכרחי לקיומה של ההגנה, לא תעמוד זו לצידה.

הגנת "תום לב": שני התנאים הקבועים בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הם מצטברים: התנאי הראשון הוא ש"הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב". התנאי השני הוא שהנתבע או הנאשם יוכל להצביע על כך שעשה את הפרסום באחת משתיים עשרה הנסיבות הקבועות בסעיף 15.

תלונה לרשות מוסמכת: הגנה זו קבועה בסעיף 15(8) לחוק. בהתייחס אליה, יש להבחין בין ההגנה המתייחסת לפרסום לשון הרע בענין "מסורבת גט" לבין זו הנוגעת להיות התובע "מטריד או מנסה לסחוט את הילדים". יצוין, כי אחד התנאים להגנה בהוראה זו היא שהלשון הרע הינה בנושא התלונה לרשות המוסמכת, ואילו בענייננו לשון הרע בענין "סרבנות הגט" לא היתה נושא התלונה במשטרה או בלשכת ההוצל"פ. נושא התלונה במשטרה היה הטרדות מצד התובע כלפי הנתבעת. משכך, לא תחול הגנת סעיף 15(8) לחוק על פרסום לשון הרע באשר לסרבנות התובע ליתן גט.

לא כך באשר לביטויים "מטריד" ו"נסיון להסית את הילדים", אשר היו נושא התלונה והפניה. הביטוי "תום לב" התפרש בפסיקה באופנים שונים בהתייחס לסעיפים השונים של "הגנת תום הלב". על תום הלב הנדרש במסגרת סעיף 15(8) נאמר, שלו מאפיינים ייחודיים הנובעים מהצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע מהציבור על עבירות ומעשים פסולים לבין האינטרס של שמירה על שמו הטוב של אדם. לעניין הגנה זו נקבע כי כוונה לפגוע בנפגע תשלול את קיומו של מרכיב "תום הלב", אלא אם האמין המתלונן באמיתות הפרסום. כן נפסק, כי אין לדרוש מאדם לנקוט אמצעים לפני הגשת תלונה במשטרה כדי לבדוק את אמיתותה.

בנסיבות המקרה דנן, נראה כי הנתבעת אכן פעלה בתום לב כאשר פנתה למשטרה בתלונה על הטרדות טלפוניות חוזרות ונשנות מהן היא סובלת מזה זמן רב, ובכך שפרטה כי היא חושדת בתובע בשל נימוקים שציינה שם. עוד ציינה הנתבעת בתלונתה כי החליפה מספר טלפון בעקבות ההטרדות הטלפוניות, דהיינו, נקטה בפעולה מצידה לצורך הפסקת ההטרדה. אף אם יתברר לבסוף כי לא התובע הוא המטריד הטלפוני, מבחינת אמונתה הפנימית של הנתבעת היא האמינה בכך באמת ובתמים, מה גם שעל רקע אירועי העבר הקשים בין בני הזוג נראים חשדותיה סבירים בהחלט. דברים אלו יפים גם ביחס לעובדה שציינה בפני ראש ההוצל"פ, כי התובע מנסה להתחמק מתשלום מזונות לילדיו ועל רקע זה מנסה להסיתם.

יוצא איפוא, ששני התנאים המצטברים הנדרשים לצורך הגנת סעיף 15(8) מתקיימים בנסיבות העניין, והמסקנה הינה כי פרסומים אלה של הטרדה והסתת הילדים חוסים בצילה של הגנה זו.

הפיצוי: דרישת הפיצוי מתמקדת בגין פרסום היות התובע "סרבן גט" מזה 23 שנה. התובע לא הוכיח נזק ואולם טוען לעוגמת נפש עקב הפרסום, כן הוא טוען לחילופין לפיצוי בסך של 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, אפשרות הקבועה בחוק. סעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע מעניק לבית המשפט בבואו לפסוק פיצויים, את האפשרות להתחשב לטובת הנתבע בכך שהנתבע היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע. כך גם עולה בענייננו מהנסיבות והראיות אשר הובאו ואף מהתנהגותו של התובע בעת הדיונים בבית המשפט ובבית הדין בתקופה האחרונה. כפי שניתן לראות באופן מובהק בהחלטות בית הדין הרבני האזורי והגדול, גם הם ראו בנתבעת "מסורבת גט" במשך למעלה מעשרים שנה או כהגדרתה שם "בת ערובה" בידי התובע. יודגש גם כי התובע נתן לנתבעת גיטה רק לאחר שהושם בכלא לתקופה של 30 יום.

לאור האמור, ונוכח סרבנות התובע ליתן גט בתקופה שלאחר הגשת התביעה כאן המשליכה על אמונתה הכנה של הנתבעת שאכן התובע יסרב ליתן לה גיטה, תפצה הנתבעת את התובע בסכום של 1,000 ש"ח.