התקשורת - "האח הגדול" והאחות הקטנה: איך יוצרים הפחדה ומשתמשים בפדופיליה כדי לסנן לנו את הגלישה
השאלה "האם התקשורת קובעת עבורנו מה לחשוב?" מעסיקה מזה שנים חוקרי תקשורת בעולם. תיאורית "קביעת סדר היום" (agenda setting) גורסת כי אמצעי התקשורת אינם משפיעים במישרין על דעתם ועל בחירתם של האזרחים, אך התמקדותם בנושאים ובאנשים מסוימים, מעוררת את הדיון הציבורי בהם.
התקשורת אמנם לא קובעת עבורנו מה לחשוב, אבל היא מפליאה להכתיב לנו על מה לחשוב. יותר מכך, כמשקף את דעת הקהל ואת סדר היום הציבורי משפיע סדר היום התקשורתי גם על סדר היום הפוליטי. קרי, בהתייחסותם לנושאים מסוימים (ולא פחות מכך בהתעלמם מאחרים) בכוחם של אמצעי-התקשורת להשפיע על פעילותם של מוסדות וגופים פוליטיים.
פדופילים, טרוריסטים, סוחרי-סמים ופשע מאורגן
כעת הגיעה השעה לעבור מהקדמות תיאורטיות לפרקטיקה הישראלית. סיקורה של רשת האינטרנט באמצעי התקשורת הישראליים מעלה לאחרונה תמונה קודרת במיוחד לפיה הרשת נשלטת על ידי "ארבעת פרשי האפוקליפסה של המידע": פדופילים, טרוריסטים, סוחרי-סמים ופשע מאורגן. גן-עדן לחובבי מין ופורנוגרפיה, מהמרים כפייתיים, אלימות ופיראטיות, בו הגולשים מסתכנים באבדן הפרטיות, בגניבת זהותם יחד עם פרטי כרטיס האשראי, ולעיתים אף בחייהם.
קודם כל תרגעו: האינטרנט לא המציא את הפדופילים
בין אם המדובר במסע הפחדה של פוליטיקאים, בחרדות של חרדים או בפאניקה מוסרית בחסות מערכת החינוך והורים מודאגים דבר אחד ברור. הם מפחדים. כמו שהם פחדו מהרדיו, מהקולנוע, ומהטלוויזיה (או מאלוויס ומהביטלס). ובצדק. חידושים זה דבר מפחיד. במיוחד חידושים טכנולוגיים, ובטח כאלה שהילד שלך מבין בהם יותר ממך.
בנוסף, זה בוודאי לא מרגיע שחדשות לבקרים נערכים תחקירים ומתפרסמות ידיעות על רשתות של פדופילים העושים שימוש באתרים פרוצים, בצ'אטים, בפורומים, בתוכנות שיתוף קבצים, ברשתות חברתיות – או במילה אחת באינטרנט – במטרה להפיץ ו/או לצפות בפורנוגרפית קטינים או ליצור קשר עם אלו.
וכשאלו הפרסומים באמצעי התקשורת, לא יעזור להזכיר שמקרים של פדופיליה ידועים משחר ההיסטוריה, שלפי מחקרים מדעיים שנערכו לאחרונה רוב הפדופילים לא מתחזים למתבגרים, לא חוטפים את מושאי הפנטזיה שלהם ואף לא נפגשים עימם, לא כל שכן אונסים אותם. מהעובדה שהאינטרנט לא המציא את התופעה נוטים להתעלם. כך גם מהניסיון לציין שהאינטרנט אמנם מקל על הפצת חומרים אלו, אבל גם על תפיסת החשודים. אנשים לא אוהבים שמבלבלים אותם עם העובדות. אז ננסה שימוש במטאפורה.
הצעת חוק שנולדה בחטא: 892 לסינון האתרים וצנזורה ברשת
מקרי פדופיליה באינטרנט נדירים בערך כמו תאונות מטוס. אבל אלו כמו אלו זוכים לכותרות ענק כשהן קורות. אישית, אני לא מכירה אף אחד שהפסיק לטוס בגלל זה. למעשה תאונות דרכים הן קטלניות בהרבה, ועם זאת כתבות זוועה הקוראות להפסיק לנסוע במכוניות לא נפוצות בימנו. אז למה כל כך אוהבים לשנוא את האינטרנט? ואיך נולדה הצעת החוק (892) הקוראת לצנזורה של הרשת?
אבקש לטעון, ששעה שתופעות שוליים אפלות זוכות לעמוד במרכז סיקורה התקשורתי של האינטרנט נוצרת אווירה ציבורית נוחה לקידום הצעות חוק דוגמת "חוק סינון האתרים"; וכי לציבור, לאקדמיה, לפוליטיקאים ולאמצעי התקשורת תפקיד בקידומו של דיון מושכל ואחראי יותר בסוגייה.
ובמילותיו של קלינטון: "סינון אתרים הוא כמו למסמר ג'לי לקיר במסמר"
ובכן, נפתח בנתונים. בתחילת חודש פברואר 2008 עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק של ח"כ אמנון כהן מש"ס, המחייבת את ספקיות הגישה לאינטרנט להתקין אמצעי סינון מפני תכנים פוגעניים (סקס, הימורים ואלימות). הגדרתם של אלו נתונה בידיו של שר התקשורת (כיום אריאל אטיאס, ש"ס). עוד נקבע כי ניתן יהיה לבטל את סינון האתרים, אלא שהמעונין ברשת חופשית מהגבלות יתבקש להירשם ב"רשימה שחורה". וכל זאת, להגנת ילדינו.
אלא שלפי שעה עצם אפשרות הסינון אינה ישימה, שכן בהתאם לאגף ההנדסה של משרד התקשורת זו תפגע בחוויית הגלישה ועלותה תהיה גבוהה למדי. למעשה אם להאמין לקלינטון הרי שהניסיון לצנזר את הרשת כמוהו כ"ניסיון לחבר ג'לי לקיר במסמר". אז מה עושים? כמי ששלומם של ילדים חשוב לה, אבל כך גם חופש הביטוי, הזכות לפרטיות ועוד מיני חירויות לגיטימיות למבוגרים שרשת האינטרנט כפי שהכרנו אותה סיפקה, אבקש להצטרף לרשימת המבקרים ולהציע חלופות שבכוחן להשיג את המטרה באופן סביר, מידתי ואפקטיבי יותר.
יש גם אלטרנטיבות אחרות: מה לגבי סבסוד לסירוס כימי מרצון
הפתרונות רבים ומגוונים. אפשר כבר עכשיו לעשות שימוש בתוכנות סינון המוצעות על ידי ספקיות האינטרנט בעלות נמוכה, זאת מבלי להשאיר את העבודה ל"אח הגדול"; ולהעמיד אותו בפיתוי הכרוך באפשרות לעשות שימוש גורף בחוק שייצור מדרון חלקלק במיוחד.
המדינה יכולה להרחיב את המלחמה בפדופיליה: להשקיע יותר באיתור העבריינים ע"י המשטרה, להחמיר את הדין עם העבריינים, ולסבסד סירוס כימי מרצון.
ואפשר כמובן, להשיב את הסמכות והאחריות ההורית. מסע הסברה יעיל בשילוב החינוך הישן והטוב הם פתרון טוב גם בהווה. זה היה נכון שעה שלימדו אותנו שאסור לקחת סוכרייה מזרים, וזה נכון היום כשמחנכים ילדים לכללי הגלישה הבטוחה ולמודעות לאוטונומיה על גופם.
לסיכום: שנאת חינם לאינטרנט במקום אהבה לחופש
ומילה אחרונה לסיום. חלקן של התגובות להצעת החוק משקפות שנאת חינם יותר משהן משקפות אהבה לחופש ולאינטרנט.
"ליברלים" רבים מסתייגים מההצעה על רקע יוזמיה, ורואים בעיסוק החרדי במותר ובאסור ברשת בחזקת התערבות גסה בחיי החילוניים. אז הרשו לי לומר לש"ס – גם אם "כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים", ולכם תומכי ההצעה, המחזרים אחריה ומאשרים את הצעותיה – אל תשתמשו בתירוץ של דאגה לשלום ילדינו, אם יציבות הקואליציה וכיסאותיכם המתנדנדים הם שבראש מעייניכם.
ולכל השאר – במקום לפחד, תפעלו להבטיח שכאשר "המידע רוצה להיות חופשי", הכנסת לא תצליח לעצור אותו.
• תודה לתורמים בכתיבה ובמעשה במסגרת קבוצת Coalition against Internet Censorship בפייסבוק המרכזת מידע רב בנושא ולפעילים רבים וטובים אחרים.
* ד"ר עטרה פרנקל-פארן הנה ראש מסלול תקשורת דיגיטלית בביה"ס לתקשורת במכללת ספיר, מרצה באוניברסיטת בר-אילן ויועצת לחברת E-nigmatech המתמחה באבטחת פרטיות.
