משפחה/נפקות תביעה נזיקית לענין גירושי בנ"ז/רבני
עובדות וטענות: בית הדין הרבני האזורי חייב את המשיב ליתן גט למערערת-אשתו. בסמוך לפסק הדין, ניתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה לפיו על הבעל לשלם לאשה סך של 400,000 ש"ח בגין תביעתה לתשלומי נזיקין עקב סרבנות גט, וכן 4,000 ש"ח לחודש כפיצוי עבור נזק כלכלי עתידי. בתאריך שנקבע לסידור גט אמר הבעל, כי הוא מוכן להתגרש ע"פ הסכם גירושין שנכתב ונחתם ללא כל שינוי בהסכם. אולם, הוא מבקש שהאשה תוותר על זכותה למימוש פסק-הדין של בית המשפט לענייני משפחה. בית הדין האזורי נענה לבקשה והחליט שלא ניתן לבצע הגט כל זמן שלא יבוטל פסק-הדין. על כך הערעור דנן.
לטענת המערערת, כשבית הדין פסק לחייב את הבעל בגירושין, כבר הייתה מונחת בפניו תביעתה לנזיקין, ונראה שבית הדין בהחלטתו חזר בו מפסק הדין לחייב הבעל בגט למרות תביעת הנזיקין, כאשר הוא מאלץ האשה לוותר על פסק-הדין בגין תביעת הנזיקין כתנאי לקבלת גט. עוד טענה כי אין קשר בין תביעת הנזיקין לגט, מאחר ותביעת הנזיקין נועדה לפצות האשה על הסבל והרדיפה שסבלה מהבעל במהלך חיי הנשואין, ועל הפסדים שלה לקבל הנחה בארנונה וגני ילדים כל זמן שהגט מעוכב.
המשיב טען, כי מעיון בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה עולה, כי עילת התביעה מתבססת על סירוב הבעל לגט, בעוד שהוא מסכים להתגרש ואף כאשר הוא חוייב ע"י בית הדין בגט הסכים לתיתו. לדבריו, יש לדחות הערעור, מאחר ותביעת הנזיקין נועדה לאלצו לתת גט, בעוד שנושא מתן הגט ודרכי אכיפתו נתונים לסמכותו הבלעדית של בית הדין, ובאם בית המשפט יאלץ הבעל לתת גט בעקיפין, הגט יהיה גט מעושה.
דיון משפטי: כב' הדיין צ' אלגרבלי: הפן ההלכתי: עפ"י הרמב"ם, לבית הדין סמכות בלעדית לטפל באכיפת גט, וכל התערבות חיצונית שלא ברשות בית הדין בעניין, אפילו כדין, פוסלת הגט, אלא אם כן בית הדין מאפשר זאת. בית הדין אף סוקר את הפן ההלכתי לענין גט שניתן מחמת אונס ומסקנתו היא, כי גם כשהאונס הוא עקיף, ומחלוקת היא אם נחשב אונס, הרבה פוסקים סוברים דנחשב אונס.
בענייננו, נכתב בפירוש בכתב תביעת נזיקין שהעילה לתביעה היא סרבנותו של הבעל לתת גט, ומכאן שוודאי שגט שינתן בנסיבות אלו הוא גט מעושה במישרין. ואפילו נאמר, כי בהתייחס ל-400,000 ש"ח, מדובר באונס חולף וחד פעמי, ולא מפסיד יותר בנתינת הגט, הרי שמכיוון שהאונס מביאו שלא מרצונו לתת גט, בפנינו אונס, שכן גירושיו הם בעל כרחו ושלא בטובתו, על רקע חורבן עולמו בהטלת דמי נזיקין גבוהים. מה גם וכנגזרת מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, עלולה להיות ידו של בית משפט עוד נטויה בהטלת עונש כספי נוסף כל עוד האשה לא מקבלת גט, באופן שהעישוי עלול להיות מתמשך ואין לך עשוי גדול מזה. בכך, דומה המשיב למי שקיבל מכה כדי לתת גט, ונתן גט. אפילו שהמכות כבר קיבל, נחשב גט מעושה מחשש שיקבל מכות נוספות, וגם מצד המכות הראשונות נחשב לגט מעושה מאחר והובילו אותו לגט על רקע מצב בלתי נסבל ואיבוד עשתונות.
הפן החוקי: נושא זה של מתן הגט ודרכי הטיפול בסרבנות גט, קרי: הוצאת צווי הגבלה עד כדי מאסר, הם בסמכותו הייחודית של בית הדין, ונקבעו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ובחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין). העיתוי המתאים ליישום דרכי האכיפה על פי דין תורה, קשורים למתן פסק דין לגירושין, והמינון של היקף הסנקציות תלוי בדרגת החומרה של פסק הדין לגירושין. דרכי האכיפה ועיתויים הינם בסמכותו הבלעדית של בית הדין, המפעיל לענין זה אך ורק את דין התורה. כל תביעה מחוץ לתביעה הנתונה לסמכות בית הדין - כתביעת נזיקין בבית המשפט האזרחי - בגין אי מתן גט, אשר התוצאה המעשית שלה היא בבחינת זרז למתן גט, מהווה התערבות בדין התורה בענין של גירושין, ומסכלת את אפשרות ביצועו של הגט.
לפיכך, תביעת נזיקין בגין סרבנות גט נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, בהיות תביעה זו "ענין של גירושין" במשמעות חוק שיפוט בתי דין רבניים. תביעה שכזו ניתן להגישה לבית הדין הרבני, אשר יפסוק בה לפי דין תורה. לא ניתן להפעיל בקשר לכך את הדין האזרחי החל ככלל, במדינת ישראל, לגבי עניני ממון, מאחר וסעד הפיצוי בתביעת הנזיקין בגין סרבנות גט משולב ומעורה מניה וביה בשאלת כשרות הגט, עד כדי חוסר יכולת מוחלט להפרידם.
בפן הפרוצדורלי - לא ניתן ליצור הליכים נוספים בדרך לפירוק תא המשפחתי שלא בדרך בירור העילות לגרושין בבית הדין המוסמך. בפן המהותי – יש בפסיקת דמי נזיקין עקב סרבנות גט משום מתן פסק דין עקיף לגירושין בערכאה שאינה מוסמכת לכך. אין זה משנה באיזו מעטפת מוגשת התביעה - תהא זו איצטלא של תביעת נזיקין או אחרת - כאשר הכוונה המסתתרת בה היא אכיפת הבעל לתת גט שלא על פי דין תורה, אין בית הדין הרבני יכול לסדר את הגט.
אמנם, אין בית הדין הרבני מוסמך לבטל את פסיקת בית המשפט האזרחי ואולם, התוצאה המעשית תהא, שהאשה תיאלץ לבחור בכל מקרה קונקרטי איזה מבין שני ההליכים היא מעדיפה לנקוט. רבים הם הסכסוכים שבהם עומדות לרשות התובע דרכים חילופיות לתביעת סעד, והתובע מחליט איזו מהן משרתת באופן מיטבי את האינטרס שלו. כך גם כאן: אשה המעדיפה לקבל לרשותה דמי נזיקין שפסק או שיפסוק בית המשפט האזרחי, לא תוכל להלין על כי נחסמה מפניה הדרך לסידור הגט. חסימת הגט כשלעצמה, כתוצאה מתביעת נזיקין, עשויה להוביל למסקנה שהגט אינו חשוב די הצורך לאשה – היא מעדיפה את התוצאה הכספית של תביעת הנזיקין - וייווצר בכך, לכאורה, מעגל שוטה.
על פי סעיף קנ"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, אין בית הדין מסדר גט בין הצדדים אף בהסכמתם, בלא שבירר את העובדות הקשורות במתן הגט. תכליתה של תקנה זו, בין היתר, לעמוד על הנסיבות הקשורות בענין, ובפרט אם הבעל נותן את הגט מרצונו הטוב, בגדרי דין תורה. לענין זה אין בית הדין בודק רק את אמירתו של הבעל. אם לפי הנסיבות נראה לבית הדין כי הגט ניתן מתוך אילוץ - כאשר על פי גדרי ההלכה פוגם הדבר בכשרות הגט - אסור לבית הדין לסדר את הגט, באשר לא ניתן על פי גט שכזה להתיר לצדדים להינשא לבני זוג אחרים.
תביעה נזיקית בבית המשפט בגין סרבנות גט, מביאה איפוא לאשה יותר נזק, מאשר תועלת, באשר הדרך בפני בית הדין לדון בתביעת הגירושין נחסמת. ואם בינתיים כבר ניתן פסק דין לגירושין, בית הדין חסר אונים באשר ליישומו שכן אין באפשרותו ליתן גט לאשה, מאחר ויש עישוי על הגט שלא כדין. ועל אחת כמה וכמה כאשר הבעל אינו מעונין ליתן את הגט עקב פסק הדין הנזיקי.
פוסקי ישראל בכל הדורות עסקו במגוון רחב של תביעות נזיקין. אין מניעה להגיש לבית הדין תביעת נזיקין בין בני זוג בגין בושת וכדומה עקב הזנחת צד אחד את השני לחרפה ולאנחות וזאת גם כשהיא כרוכה בתביעת גירושין. אולם, צריך שיהיה ברור כי תביעת הנזיקין לא נועדה כדי ללחוץ על הבעל ליתן גט בניגוד לדין תורה.
