פש"ר/עיכוב מסמכי חברה בפירוק כנגד קבלת שכ"ט/מחוזי

עובדות וטענות: ענייננו בבקשתם של נאמני קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ, אשר עניינה יחסי הרשת עם המשיבים - משרד עורכי-דין דגני שפירא ושות' - בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים, המסמיך את המשיבים לטפל בגביית שיקים שהועברו להם בידי קלאברמקט.

החל משנת 2000, החלו להתגלע סכסוכים בין הצדדים, וזאת נוכח חשד נטען של קלאבמרקט כי המשיבים אינם מעבירים לה את מלוא סכומי הגביה; בעקבות זאת, הוגשה תביעה למתן חשבונות. המשיבים הגישו תביעה נגדית בשנת 2003.

במסגרת הבקשה דנן, עותרים הנאמנים להורות למשיבים להעביר את הייצוג בתיקי ההוצאה לפועל של קלאבמרקט אליהם; להעביר אליהם את כל הכספים המוחזקים על-ידם ואשר שייכים לקלאבמרקט, וכן מידע ומסמכים על פעולותיהם באותם תיקי הוצאה לפועל.

בין הצדדים נפתחו הליכים משפטיים, עוד זמן רב בטרם קרסה קלאבמרקט ונקלעה להקפאת הליכים. במסגרת זו, טענו המשיבים לחובות עתק בגין שכר-טרחה, וכן לזכויות קיזוז, משכון ועכבון בתיקים המשפטיים עצמם. לאור האמור לעיל, נפתחו הליכים וניתנו צווים בבית משפט השלום. לאחר שהחברה הועברה להקפאת הליכים, הרי שלטענת הנאמנים נמנעו המשיבים מלשתף עימם פעולה ולהעביר להם את החומר. על רקע זה, הציעו הנאמנים כי כל טענותיהם של המשיבים יתבררו במסגרת תביעת החוב, אלא שהצעתם נדחתה ומכאן הבקשה דנן.

דיון משפטי: כב' הש' ו' אלשיך: ההלכה החד-משמעית, החלה על הקפאת הליכים בפרט ועל דיני חדלות הפרעון בכלל, היא כי הדרך היחידה לגבות כספים מקופתו של גוף חדל-פרעון (בגין חובות עבר) הינה הגשת תביעת חוב במועד הקבוע בדין, אשר אם תתקבל תזכה את הנושה בדיבדינד בהתאם למעמדו ב"סולם דיני הקדימה", ובשיעור היחסי המשולם לנושים במעמד זהה לשלו, הכל לפי הדינים הקוגנטיים של דיני חדלות הפרעון. משכך, יש לתמוה, הכיצד מבקשים המשיבים לפעול אף במסלול מקביל של תביעה אזרחית, ואף מעלים לגביה טענת "עניין תלוי ועומד"; נקל לראות, כי התנהלות שכזו אינה הולמת את הדין, וזאת מכוחן של מספר מושכלות, קל וחומר נוכח משקלן המצטבר:

ראשית, התנהלות מסוג זה נראית, על-פניה, ככפל התדיינות שאין לו כל תכלית לגיטימית. במקום בו מוגשת תביעת חוב לנאמנים בכובעם המעין-שיפוטי, הרי שבמסגרת זו תידון כל המסכת של יחסי הצדדים ונפקותה הכספית. שנית, יש להצר על כך, כי המשיבים בחרו לכאורה להתעלם באורח חד-משמעי מהדין החל בהקפאת הליכים; סעיף 350 לחוק החברות מחיל עיכוב הליכים כללי וחד-משמעי על כל ההליכים הקשורים בחברה. זאת, כאשר עסקינן במיוחד בתביעות כספיות אשר יש להן השלכה ישירה על מצבת הנכסים העומדים לחלוקה, וכך אף על הליכי גביה וסעדים הקשורים בהם. טענת המשיבים, כי העניין תלוי ועומד בבית משפט השלום, מהווה התנהלות העולה כדי ניסיון "ליהנות את המעוול מעוולתו הוא", ואין ליתן לה יד.

עוד תכניות

כן יש לדחות הטענה, כי עסקינן בבירור עובדתי סבוך שאינו הולם בקשה למתן הוראות. בעניין זה, דומה כי המשיבים מערבבים מין בשאינו מינו. המחלוקת העובדתית והחישובית בין הצדדים, נוגעת כל-כולה להתחשבנות הכספית עצמה, אשר מקומה להידון במסגרת תביעת חוב המוגשת לנאמנים בכובעם המעין-שיפוטי. שאם תאמר אחרת, במה שונה תביעת המשיבים ממאות תביעות מורכבות של ספקים ומתקשרים חוזיים עם קלאבמרקט? מכאן, שדין סוגיית הבעלות בכספים וההתחשבנות ההדדית (לרבות שאלת הקיזוז) ראויה להידון לפרטיה ולהיות מוכרעת בהליך של תביעת החוב, ובמסגרת הליך זה בלבד, ואין כל מקום לאשר כפל-התדיינות בערכאה אזרחית, קל וחומר שלא להשלים עימה בדיעבד, לאחר שנמשכה שלא כדין לאחר תקופת הקפאת ההליכים.

שאלת העברת הייצוג בתיקים והמסמכים: אין צורך להכביר מילים, כי כאשר עניין לנו בנכסים, ובעיקר במידע או אמצעי ניהול וגביה השייכים באורח עקרוני לחברה חדלת פרעון, הרי שחובתו של בעל התפקיד לפעול לנטילתם לחזקתו בלא דיחוי. כשם שפירוק או הקפאת הליכים מביאים לבטלותם של עיקולים והליכי גביה אחרים המופעלים באורח אינדיבידואלי בידי נושים, כך הם מגבילים את מידת ה"לחץ" שרשאי נושה שכזה להפעיל על החברה בכדי להביא לפרעון חובו.

ככל שאמורים הדברים בטענות עיכבון, הרי שהזכות מתועלת למעשה לקדימות מהותית של בעל העכבון בדמי הנכס המעוכב. ויודגש: ניסיון להפעיל לחץ או לאיים בנזק לעסקי החברה (ובעיקר לסיכויים להבריאה בהסדר נושים) עשוי להיתפס כפעולה בחוסר תום-לב המכוונת להשיג יותר מאשר מוקנה לאותו נושה בדין.

על מנת לאזן בין האינטרסים הנוגדים, תוך מזעור נזקים עד כמה שניתן, נקבע בפסיקה פתרון ביניים לפיו, כאשר הנכס דרוש למפרקים לשם מילוי תפקידם יש למוסרו באורח מיידי; ברם, המסירה תיעשה אגב תנאי חד-משמעי, כי זכותו של בעל העיכבון לטעון לקדימות הנובעת ממעמדו ככזה, תשמר לו כאילו הוסיף להחזיק בנכס לאורך התקופה הרלוונטית (קרי, המפרקים מושתקים מלטעון לאובדן הקדימות נוכח הוצאת הנכס מידי המעכב).

יצוין, כי בפתרון זה יש גם כדי למנוע ניצול לרעה של זכות העיכבון – ובעיקר העיכבון על נכסי מידע ואמצעים הדרושים למיצוי זכויות החברה כנגד צדדי ג'. זאת, על רקע הקלות היחסית בה יכולים מנהלי חברה העומדת על סף קריסה להעביר חומרים לפרקליטיהם או לגורמים אחרים, תוך "ייצור" של טענת עיכבון, אשר תחבל קשות ביכולת המפרקים או הנאמנים ללמוד כראוי את עסקי החברה ואת קורותיה טרם קריסתה.

פתרון זה הינו ראוי ונכון אף בנסיבות המקרה דנן. כמו כן, אין ספק כי גם חלוף הזמן גורם נזק הולך ומתמשך לקופת הקפאת ההליכים, ולמעשה לנושיה של קלאבמרקט, באשר הוא מקשה על איתור חייבים ונכסיהם, ומאפשר לאחרונים להעלות טענות התיישנות, שיהוי ושאר טענות דיוניות, וכך הלאה. נוכח כללי האתיקה המקצועית, ודאי שאין המשיבים מעוניינים בגרימת נזק, כאמור, ואין הם יכולים להיאחז בטענת העיכבון בכדי להמנע מהשבת התיקים דנן.

מעבר לדרוש יוער, כי ספק גדול אם עכבון יכול ללכוד את עצם הזכות לייצוג. בעניין זה, חל דין בסיסי אשר שולל את הפיכת הייצוג עצמו ל"בן ערובה" בידי פרקליט, תוך כפיית שירותיו על צד שאינו מעוניין בהם.

טענת המשכון המופקד: טענה זו מבוססת, למעשה, על פרשנותם של המשיבים לסעיף 5.3 בהסכם שבין הצדדים, אשר מחריג מחובת השבת השיקים והמסמכים בגין הפסקת הייצוג, את השיקים שכבר החל הטיפול בהם. מכאן, מסיקים המשיבים את קיומו של המשכון המופקד. בית משפט השלום סירב לפסול פרשנות זו, ולפיכך עיכב את סיום הייצוג. ברם, לא ניתן להשלים עם פרשנות זו.

משכון אינו אלא שעבוד נכס כערובה לחיוב. קיומו של משכון נקבע לפי תוכן ההסכמה ולא בהכרח לפי שמה, ובמקום בו אין החוזה או הסעיף נוקבים במפורש בתואר "משכון", הרי שיש להסיק את קיומו – קרי, שעבוד נכס בערובה לחיוב – באורח ברור מתוך לשון החוזה או הגיונו. נטל ההוכחה לענין זה מוטל על הטוען לו. בענייננו, ספק גדול אם עמדו המשיבים בנטל זה. נהפוך הוא. דומה, כי הן לשון הסעיף ותכליתו מלמדים על מסקנה אחרת לחלוטין:

הסעיף מנוסח, ולא בכדי, כחובה המוטלת על הפרקליטים - קרי, חרף סיום ההתקשרות, רשאי הלקוח לחייבם להמשיך בטיפול בתיקים שכבר החלו לעסוק בהם. זאת, עד לגבול זמן מסויים, ובכפוף לכך כי הלקוח נוטל על עצמו את החובה לשפות את הפרקליטים על הוצאות שיוציאו. ומכאן שלא ברור מהיכן נגזרה זכות חריגה שניתנה למשיבים בעלת גוון קנייני.

כמו כן, בעוד שבמשכון מופקד מסירת הנכס לידי הנושה הינה בעלת הקשר מובהק של מסירתו כדי שישמש ערובה לחיוב, הרי שמן הסעיף דנן לא ניתן להסיק כל אומד-דעת שכזה. התיקים והשיקים נשוא הסעיף נמסרו למשיבים במסגרת הסכם מסגרת של שירותי גביה, וכאשר ההבדל היחיד בינם לבין יתרת השיקים והתיקים, הינו כי הנכסים נשוא הסעיף היו כאלו שהטיפול בהם כבר החל בפועל בעת בו בוטלה ההתקשרות שבין הצדדים.

אף הגבלת הזמן החלה על הפרקליטים – סיום הטיפול בתיקים בתוך 72 חודשים לכל היותר, אינה מתיישבת אם כוונה מראש להפקידם כ"ערובה לחיוב". מה גם, כי ההפקדה עצמה בוצעה טרם כניסתו של סעיף 5.3 לתוקף, והכללתו או אי-הכללתו של תיק פלוני בסעיף אינה תלויה אלא בשאלה מקרית, האם החלו המשיבים לטפל בו, אם לאו.

בנוסף, פרשנות המשיבים את הסעיף אינה מתיישבת, או לפחות יוצרת קושי או דיסהרמוניה פרשנית עם כללי האתיקה, אשר אינם רואים בעין יפה את הפיכתם של תיקים ל"בני ערובה" בידי פרקליט שהלקוח אינו חפץ עוד בשירותיו.

מכאן, שיש להחיל את הכלל הפרשני, לפיו אף אם קיימות שתי פרשנויות אפשריות מן הבחינה המילולית, מן הראוי לבחור בזו ההולמת יותר את רוח הדין, והמצויה בהרמוניה עם כללים אחרים ועם עקרונות היסוד של השיטה.