הרשעה בגרימת מוות בשל מתן היתר לנהוג ללא רישיון
עובדות וטענות: בין הנאשם למנוחה שררו יחסי קירבה במסגרתם התיר הנאשם למנוחה לנהוג ברכבו מעת לעת, על אף שידע כי אינה מורשית לנהיגה. ביום 26.5.04 נדברו הנאשם והמנוחה לצאת לבלות במועדון שבקיבוץ יגור. בסמוך לשעה 23:30 הגיע הנאשם לבית המנוחה והסיע אותה ואת חברתה ברכב בחזרה לביתו.
בסמוך לשעת חצות, יצא הנאשם מהרכב ונכנס לביתו תוך שהוא משאיר את המפתחות ברכב ומבלי שנקט בכל אמצעי שהוא על מנת למנוע מהמנוחה לנהוג ברכב, אף שידע על נטייתה לנהוג ברכב למרות שאינה מורשית לעשות כן. לאחר יציאת הנאשם מהרכב, החלה המנוחה לנהוג בו ונסעה לחיפה ולאחר מכן ליגור כשבדרכה חזרה, בכביש מס' 4, סטתה מנתיב נסיעתה, בהיותה במהירות שאינה פחותה מ–127 קמ"ש והתנגשה בעמוד חשמל.
כתוצאה מהתאונה נגרם מותה של המנוחה. לחברתה, נגרמו חבלות קשות ואובדן זיכרון.
לפי המאשימה, התאונה, מות המנוחה והחבלות שנגרמו לחברתה, נגרמו באשמת הנאשם אשר התבטאה בכך שלמרות שידע כי המנוחה אינה כשירה, מיומנת ומורשה לנהיגה, מסר לה את השליטה ברכב והתיר לה לנהוג בו. עוד נטען, כי הנאשם נמנע מלנקוט בכל האמצעים הסבירים על מנת למנוע ממנה נהיגה כאמור. בגין אלה, יוחסה לנאשם עבירת גרם מוות ברשלנות.
טענת ההגנה בתמצית היא, כי הנאשם לא היה צריך ולא היה חייב לצפות כי המנוחה תיקח את הרכב באותו לילה. במישור השני, טוענת ההגנה, כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין העדר רשיון נהיגה ברשות המנוחה לבין אירוע התאונה, שכן לא הוכח שלא היתה מיומנת לנהוג. לבסוף טוען הנאשם לאכיפה מפלה של הדין הפלילי מחד ולניתוק הקשר הסיבתי המשפטי, בין היתר, על ידי התנהגותה של המנוחה עצמה.
דיון משפטי: כב' הש' א' סלאמה: יסודותיה של עבירת גרם מוות ברשלנות הם: מעשה או מחדל רשלני הגורם למותו של אדם, כאשר היסוד הנפשי מבטא מצב נפשי של היעדר מודעות בפועל לטיב המעשה, לנסיבות או לתוצאות המעשה, מקום בו "אדם מן היישוב" יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע להם והכל תוך כדי שימוש ברכב. היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה זו, מסתפק בהוכחת קיומה של רשלנות כ"הלך נפש", דהיינו קיומה של אי צפיית הסיכון לחיי אדם או לשלמות גופו, מקום שאדם מן היישוב היה צופה ומונע את מימושו של אותו סיכון.
עד לתיקון 39 לחוק העונשין, העמדה המקובלת הייתה, כי יסודות העבירה של גרימת מוות ברשלנות זהים ליסודות העוולה של גרימת מוות ברשלנות עפ"י פקודת הנזיקין. תיקון 39 הביא עמו שני שינויים בסיסיים בנוגע לעבירה של גרימת מוות ברשלנות: הראשון, שהמושג "רשלנות" מבטא את היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה של "רשלנות" והשני, קביעת משמעותה של "רשלנות" כיסוד נפשי, בסעיף 21 לחוק העונשין.
הלכה למעשה, ובכל הנוגע למישור הפלילי, חובת הזהירות הקבועה בהוראות הסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, נותרה אחד המקורות המרכזיים ל"חובת הזהירות", שאי קיומה עומד בבסיסה של ה"התנהגות" האסורה במישור הפלילי, כאשר לעניינה של חובה זו חלה, בעיקרון, ההלכה הפסוקה המתייחסת לעוולת הרשלנות במישור האזרחי. משכך, יש לבדוק באם הנאשם חב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למנוחה? האם הפר חובה זו? והאם ההפרה גרמה לתוצאה המצערת?
חובת זהירות מושגית: המבחן לקיומה של חובת זהירות הוא מבחן החזות מראש של האדם הסביר בדבר התוצאה המזיקה - מבחן הצפיות. צפיות זו אינה רק צפיות 'טכנית' אלא גם צפיות 'מהותית'. השאלה אינה רק אם אדם סביר יכול לצפות לגרימת נזק בשל סטייה מרמת הזהירות, אלא אם אדם סביר גם צריך לצפות לגרימת נזק בשל אי נקיטת אמצעי זהירות.
לענין זה כבר נפסק, כי מכונית, מטבעה, הינה "דבר מסוכן", אשר בעל השליטה בו אמור לחזות כי יכול ובעצם הפקדת הרכב בידי מי שאינו מיומן ומוכשר להשתמש בו, יש כדי להביא לגרימת הנזק. מכאן חובת הזהירות המושגית בכל הנוגע להשארת המפתחות בתוך הרכב.
חובת זהירות קונקרטית: חובה זו עניינה המזיק המסוים, הניזוק המסוים והעובדות המסוימות של המקרה. השאלה היא, האם אדם מן הישוב בנסיבות העניין, בנעלי הנאשם, יכול היה לצפות את הנזק שאירע, והאם המדיניות המשפטית מחייבת אותם לצפות את התרחשותו של הנזק.
מחומר הראיות עולה, כי המנוחה אהבה לנהוג ולא היססה כלל ועיקר לנהוג ברכב חרף העובדה שלא היה לה רישיון נהיגה, ובמקרה הצורך אף לא היססה לעשות שימוש ברישיון הנהיגה של אחותה. הנאשם ידע היטב על כך ואף שיתף פעולה בעניין, כאשר נתן לה לנהוג ברכב באופן חופשי, בין אם בנוכחותו ובין אם לאו, והוא אף הודה שבעבר גם היה מקרה בו נטלה המנוחה את הרכב לידיה ללא רשות.
די בנסיבות אלה כדי להביא למסקנה, כי היה על הנאשם לצפות את הסכנה הטמונה בהשארת המפתחות ברכב. כמו כן, היה עליו לצפות, כי בנהיגתה של המנוחה ללא רישיון נהיגה וללא כשירות עפ"י חוק, יש כדי לסכן את עצמה, את הנוסעים עמה ואת ציבור המשתמשים בכביש. משלא נקט כל אמצעי זהירות למנוע זאת, הפר הנאשם את חובת הזהירות הנדרשת ממנו. בתוך כך, יכל הנאשם לדווח למאן דהוא על לקיחת הרכב ו/או לנסוע בעקבותיה של המנוחה. אכן, אין כל ערובה כי ביצוע פעולות אלה היה מביא לתוצאה המיוחלת, ברם את הפעולות עצמן, מצופה היה מהנאשם לבצע.
הקשר הסיבתי: המחלוקת הנה בנוגע לשאלת קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי בין פעולותיו של הנאשם עובר לתאונה (השארת המפתחות ברכב) לבין התוצאה הטראגית שלה.
לקשר הסיבתי שני פנים: הפן העובדתי (קשר סיבתי עובדתי) והפן המשפטי (קשר סיבתי משפטי). הפן העובדתי קובע את הקשר הפיזי שבין המעשה לתוצאה ומבחן קיומו הנו מבחן פיזי אובייקטיבי של "הסיבה בלעדיה אין", במסגרתו יש לבדוק האם מהווה התנהגותו של העבריין סיבה הכרחית מנקודת מבט פיזית אובייקטיבית להתרחשות התוצאה. הפן המשפטי מייחס לעושה את האחריות המשפטית להתרחשות התוצאה. מבחנו המרכזי הנו מבחן של "צפיות" או "חזות מראש" של אפשרות התרחשותה של התוצאה.
לגבי קיומו של קשר סיבתי עובדתי, ברור הדבר כי פעולת השארת המפתחות ברכב הנה בבחינת סיבה בלעדיה אין להשתלשלות האירועים שסופה קרות התאונה ומות המנוחה. שהרי, אילולא פעולה זו, הרכב לא היה נלקח ע"י המנוחה מלכתחילה. באשר לשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין השארת המפתחות ברכב לבין מותה של המנוחה, טוען הנאשם כי ישנם מספר גורמים שיש בהם כדי להביא לניתוקו: רשלנות המנוחה מהווה רשלנות רבתי המנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנותו הקטנה של הנאשם לרשלנות הרבה של המנוחה; המנוחה היתה מיומנת בנהיגה; קיומו של גורם זר מתערב, שעניינו שאלת מיגונו או הזזתו של עמוד החשמל.
האם יש ברשלנות המנוחה משום ניתוק הקשר הסיבתי? בפסיקה נקבע, כי פעולה לא-אכפתית של קרבן התאונה יכולה לנתק את הקשר הסיבתי שבין רשלנותו של אדם לבין תוצאת מעשהו, ובתנאי שפעולת הקרבן היתה מהסוג שלא ניתן היה לחזותו מראש. לא כך בענייננו. הנאשם, במחדליו, הביא לכך שהמנוחה נהגה ברכב. הנאשם ידע שלמנוחה אין רישיון נהיגה וכי הנה חסרת ההכשרה הדרושה לנהיגה. בנסיבות אלה, אין לומר שנהיגתה של המנוחה במהירות מופרזת, שעה שחזרה מבילוי בשעות הבוקר המוקדמות, הנה פעולה מהסוג שהנאשם לא יכול היה לחזות.
האם המנוחה היתה כשירה ומיומנת בנהיגה? הגורם החוקי המוסמך לקבוע האם פלוני או אלמוני כשיר ומיומן לנהיגה הוא רשות הרישוי. אין חולק, כי למנוחה מעולם לא היה רישיון נהיגה, ומכאן חוסר כשירותה ומיומנותה.
עמוד החשמל: עפ"י עדות המהנדס מטעם ההגנה, עוד בשנת 2002 הוא הסביר אודות הסיכון הטמון במיקומו של עמוד החשמל ואף המליץ על פתרונות לטיפול. דא עקא, שמעדותו עלה גם, כי אף אחת מהחלופות אותן הציע, לא היה בה, בהכרח, כדי להביא לכך שתוצאת התאונה היתה שונה. בנוסף, קיומם של סיכונים סביבתיים בכביש, כגון מכשולים ומפגעים תעבורתיים למיניהם הם בגדר הדברים שעל הנאשם לצפות ומשכך אינם בבחינת גורם זר מתערב. בנסיבות אלה, יש לדחות את טענת הנאשם בדבר גורם זר מתערב, המנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של הנאשם לבין התאונה ותוצאותיה.
הגנה מן הצדק: טענה זו תתקבל במקרים חריגים בלבד בהם מתקיימים אותם תנאים, כפי שעוצבו בפסיקה ואשר עניינם מבחן "הפגיעה הממשית בתחושת הצדק וההגינות". בענייננו, מבקש ב"כ הנאשם להחיל את דוקטרינת הגנה מן הצדק בהסתמך על טענת אכיפה מפלה (בררנית) של הדין הפלילי. הפליית של הנאשם לעומת אותם גורמים, שהמהנדס מטעם ההגנה המליץ להעמיד לדין פלילי (עיריית חיפה, חברת "יפה נוף" וחברת החשמל).
אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון, במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. לא כך בענייננו. אין לומר, כי האכיפה בענייננו היא כזו המבדילה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה. מידת רשלנותו של הנאשם גבוהה הרבה יותר מזו של הרשויות, שכן התנהגותו (השארת המפתחות ברכב) הנה כזו שבלעדיה אין בכל הנוגע להתרחשות האירועים שקרו לאחר מכן ועד התאונה המצערת. אין מדובר בכשל כלשהו בכביש אשר הוא עצמו גרם לקרות התאונה. המנוחה נהגה במהירות מופרזת, סטתה מנתיב נסיעתה וכתוצאה מכך התנגשה בעמוד שעמד בצד הדרך. סוגיית העמוד, קרי מיקומו ו/או מיגונו, נוגעת, לכל היותר, למידת ההשפעה, אם בכלל, על תוצאות התאונה. בהחלט, הדעת אינה נוחה עם התנהלות רשויות הדרך. ברם, בנסיבות שתוארו, אין מדובר באכיפה בררנית.
אשר על כן, יש להרשיע את הנאשם בגרימת מוות ברשלנות.
