תגמולים/חבות ועדת התביעות בפיצוי ניצולי שואה/מחוזי
עובדות וטענות: בשנת 1952 נוסד תאגיד הקרוי:The Conference on Jewish Material Claims Against Germany, הוא הנתבעת (להלן: "ועידת התביעות" או "הנתבעת"). ועידת התביעות רשומה כתאגיד בחו"ל אך היא מקיימת, גם סניף בישראל.
עד סוף שנות ה-60 פעלה ועידת התביעות לגיבוש ולמימוש הסכם השילומים. בעשור שלאחר מכן פעלה ועידת התביעות מול הממשלה הפדראלית הגרמנית למציאת פתרון לעניינם של יהודים נרדפי המשטר הנאצי שלא יכלו להגיש תביעה לפיצויים מממשלת גרמניה עד לתום מסגרת הזמן (31.12.69) שנקבעה בחוק הפיצויים הפדראלי הגרמני פעילות זו נשאה פרי כאשר בשלהי העשור הוחלט על הקצאת 440 מיליון מארק לקרן סיוע לנרדפים נזקקים קרבנות המשטר הנאצי שלא יכלו להגיש תביעה במסגרת חוק הפיצויים הגרמני.
ממשלת גרמניה הוציאה ביום 3.10.1980 הנחיות ביצוע אשר קבעו כי יהודים שהיו קורבנות לפעולות הנאצים ולא היה באפשרותם להגיש תביעה לפיצוי במועד שנקבע לכך יהיו זכאים למענק חד-פעמי של 5,000 מארק. האמצעים לתשלום המענקים הועמדו לרשות המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, בהקצבה שנתית ונקבע שחלוקתם תתבצע בידי סניף ועידת התביעות בגרמניה.
הנתבעת שפועלת כנאמן מטעמו של העם היהודי, נקבעה בידי הממשלה הגרמנית להיות הגורם הבוחן את הבקשות על פי קריטריונים מסוימים וכן, שימשה כגורם המחלק את סכומי המענק למי שנמצאו זכאים לקבלו. הנתבעת טיפלה במשימה הזאת משך יותר מ-25 שנים ובמהלכן זכו מאות אלפי יהודים, למענק. הסכום המצרפי של המענקים עולה על 1.5 מיליארד מרקים.
לאחר שהתקבלה החלטת ממשלת גרמניה, קבעה הנתבעת, בתיאום עם גורמי משרד האוצר הגרמני "הוראות ביצוע", אשר נועדו להציב את העיקרים לגיבוש זכאות למענק. נוסחת הזכאות מורכבת מארבעה מרכיבים: יהודים נרדפים, שנגרמו להם "נזקי בריאות משמעותיים", נמצאים במצב מיוחד של מצוקה, אינם זכאים מסיבות פורמאליות לפיצוי לפי ה-BEG. אולם מי שבעת הגשת הבקשה למענק מלאו להן 60 שנה (נשים) או 65 שנה (גברים) פטורים מהוכחת "נזקי בריאות משמעותיים" וכן מי שעזבו את תחום השליטה הקומוניסטית לאחר 31.12.65 פטורים מהוכחת "מצב ייחודי של מצוקה".
מאחר שהתובעים נמנים עם קבוצת הפטורים מהוכחת "מצב ייחודי של מצוקה" אזי לעניין מי מהם שהגיע בעת הגשת הבקשה למענק לגיל הפטור, "נוסחת הזכאות" מצטמצמת להוכחת "נרדפות" בלבד ולמי מהם שלא הגיע לגיל הפטור בעת הגשת הבקשה הנוסחה היא בת שני מרכיבים: אבדן כושר השתכרות ונרדפות.
לשם הוכחת זכאות היה על מבקש מענק לערוך את בקשתו בדרך של מענה לשאלון ובנוסף לחתום על הצהרה האומרת, כי לא הוגשה בקשה נוספת על ידו או מטעמו לקרן הסיוע’ כי מבקש המענק מודע לאיסור להגיש בקשה נוספת לקרן הסיוע כל עוד בקשתו לא הוחזרה לידו וכי הגשת יותר מבקשה אחת תפסול את כל הבקשות ולאובדן הזכות לקבלת המענק.
התובעים הם אזרחי מדינת ישראל, יהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר. רובם הגדול עלו לארץ בשנות ה-90 (של המאה ה-20) ומיעוטם בשנות ה-80. הם, הגישו לסניף הנתבעת בישראל בקשה לקבלת מענק, אולם בקשותיהם נדחו.
בתובענה דנן תובע כל אחד מן התובעים פיצוי כספי בגובה המענק בטענה שהמענק נמנע ממנו בשל מעשיה ומחדליה של הנתבעת שביטויים באלה: הפרת חובת אמון מיוחדת, הטעייה והכשלה, הפרת חוזה ורשלנות.
דיון משפטי: כב' הש' ד"ר ע' מודריק: הפרת חובת אמון: הנתבעת חבה חובת נאמנות מוגברת לתובעים והיא כפופה לחובה זו גם בהתנהלותה מול גורמי ממשלת גרמניה. ואולם, התובעים לא הצליחו להוכיח שהתנהלות זו נפגמה. התובעים ייחסו לנתבעת אחריות לגיבוש נוסחת הזכאות שבתנאיה המחמירים ראו את הפרת החובה כלפיהם. משהתברר לתובעים כי הם מייחסים לנתבעת מעשה לא לה, החליטו, להטות את חזית המריבה אל אפיק שונה- ייחוס מחדלי פעולה בדבר תיקון ושינוי תנאיה המחמירים של נוסחת הזכאות. הטיית החזית באופן היוצר חזית חדשה ושונה התבררה להיות מאוחרת מכדי לאפשר לנתבעת להתגונן כהלכה. לפיכך, נמצא המהלך אסור.
כמו כן, בחינת הראיות, אשר התובעים ביקשו לסמוך עליהן יתדות החזית החדשה העלתה שאין בהן די כדי להוכיח כדבעי, שאמנם הנתבעת גילתה חידלון בניסיון לתקן את הוראות הביצוע הכרוכות בנוסחת הזכאות, או כי נקיטה בפעילות נמרצת יותר הייתה בת סיכויי הצלחה. מכל מקום ברור שועידת התביעות לא התעלמה מן הקושי הגלום במתכונת הקיימת של הוראות הביצוע ושהיא נקטה פעולות מסוימות לתקן את הטעון תיקון. גם בהנחה שהפעילות שהוכחה הייתה הפעילות היחידה, אין לומר שועידת התביעות התעלמה ממחויבותה כלפי התובעים ואין לומר שהמעשה שעשתה, גם אם הוא מעשה מעט עולה כדי זניחת חובת הנאמנות שלה כלפיהם.
הפרת חוזה: בראשית שנות ה-80 נוסחה הצהרה שעליה הוחתמו מגישי הבקשות ושנוסחה הוא כדלהלן: "אני, הח"מ, מצהיר(ה) בזה כי לא הגשתי בנוסף לבקשה זו כל בקשה ל"קרן הסיוע", לא בפניה ישירה ולא באמצעות משרד כלשהו. זאת בקשתי הראשונה והיחידה. אני יודע(ת) כי אסור לי להגיש בקשה נוספת לקרן כל עוד בקשתי זאת (לפני ההכרעה בה) לא הוחזרה לידי. אני יודע(ת) כי הגשת יותר מבקשה אחת תגרום לכך שכל הבקשות תפסלנה ואפסיד זכותי לקבלת סיוע מהקרן".
לטענת התובעים, בהצהרה מגולם הסכם, ולפחות הסכם מכללא, בין ועידת התביעות (הסניף הישראלי) לבין חותמי ההצהרה. לשיטתם, ההסכם מגולם בפיסקה המתירה הגשתה מחדש של בקשה למענק אם הבקשה המקורית נכשלת. תניה זו מוסקת מכללא, שכן ההצהרה אוסרת על הגשת בקשה נוספת לקרן כל עוד לא הוכרעה הבקשה המקורית ומכלל לאו נלמד הן. נטען, כי לתובעים אינטרס הסתמכות על ההסכם לשם הגשת בקשה שנייה למענק. מאחר והנתבעת לא אפשרה להם להגיש בקשה שנייה, הרי היא בחזקת מי שהפרה תנאי יסודי בהסכם בגינו זכאים התובעים, לפיצוי הולם.
ועידת התביעות לא התכוונה להעניק זכות להגשת בקשה שנייה באמצעות ההצהרה. אילו לכך כיוונה ועידת התביעות היה הדבר בא לידי ביטוי מפורש. ככל הנראה ההבנה של ועידת התביעות הייתה, מעיקרה, שממשלת גרמניה לא תכיר ב"בקשה שנייה". תכליתה של ההצהרהת הייתה, לפתור את הבעיה של ריבוי בקשות שהוגשו בידי מבקש אחד ואשר מתבררות בו זמנית. נוכח זה, בדיקת ההצהרה באמות הבחינה של התגבשות חוזה תגלה שהיא נעדרת יסוד "הצעה" בהקשר לזכות להגיש בקשה שנייה.
הבסיס להתגבשות הסכם הוא "גמירות דעת" של הצדדים להסכם, אשר מבחנה הוא בדרך כלל אובייקטיבי. ההצהרה איננה אלא הסכם חד צדדי, שכן גלומה בה הבטחה (להתרת בקשה שנייה) שהיא מחויבות של צד אחד (ועידת התביעות) בלי שיש התחייבויות של הצד שמנגד (מבקש מענק). בנסיבותיו של הסכם חד צדדי ניתן משקל יתר לכוונת ההתחייבות של הצד המתחייב.
לענין זה נפסק, כי היה ויתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק, יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא חד משמעי. בענייננו, אין לומר כי הפיסקה אליה מכוונים התובעים מצביעה באורח חד משמעי על הענקת זכות כלשהי. פרשנות זו סבירה והצבעה על שתי אפשרויות פרשניות סבירות שוללת את חד משמעיות הפיסקה הנדונה. לפיכך, התובעים לא הוכיחו את קיומו של אינטרס הסתמכות חוזי.
הטעייה והכשלה: כתב התביעה מתאר מגוון פעולות ומחדלים של הנתבעת הנטענים להיות מטעים ומכשילים ביצירת מצג מטעה כפול. ראשית, הוטעו רבים מן התובעים, בידי פקידי הנתבעת, לחשוב שבקשותיהם למענק לא יטופלו עד שיגיעו לגיל הפטור ושנית הוטעו התובעים, מכוח ההצהרה לחשוב שגם במקרה של כישלון בקשתם המקורית תינתן להם אפשרות להגיש "בקשה שנייה".
בית המשפט קבע, כי מדובר בתופעה עקבית. כמו כן, בית המשפט מוסיף כי הוא מתקשה להאמין שפקיד זוטר נטל לעצמו חירות להציג מציאות, פרשנות ודרכי פעולה שאינם בתחום ידיעתו. המשמעות ההכרחית של הנחיית הפקיד להציג למבקשים מצג שתיתכן הגשת בקשה שנייה או שעניין הגיל ייחתך לפי "מועד בדיקת הבקשה" היא שהנתבעת הכשילה את התובעים באורח מודע. היינו, הפקיד פעל כלפי הפונים אליו בהתאם להנחיות שקיבל מהממונים עליו. המידע שנמסר מפיו לפונים היה מטעה ומכשיל ומקורו בדרג המנחה והמנהל של ועידת התביעות. ומכל מקום, גם אם התנהלותו של הפקיד הייתה פרי יוזמתו, לא היה בכך כדי להסיר אחריות מן הנתבעת. שכן הפקיד פעל כעובד של הנתבעת במסגרת תחום הפעולה המוגדר שלו אצל הנתבעת והיא הדריכה אותו לנהוג אחרת ולא כיהתה בידו שעה שפעל כפי שפעל.
אשר להצהרת אברבוך – מנוסחה עולה מסקנה פשוטה, שהקורא, עשוי לחשוב שככלל מותרת הגשת בקשה שנייה וזו נמנעת רק בפרק הזמן שעד להכרעה בבקשה הראשונה. לא לכך כיוון מנסח ההצהרה אולם איש לא העמיד את מבקשי המענק על תכליתה של ההצהרה. הם היו רשאים לסמוך על מראה עיניהם בלי צורך (גם ללא יכולת) לבחון חקרי לב. המסקנה הזאת מתחזקת נוכח העובדה שלאחר הגשת התובענה ערכה ועידת התביעות שינוי בנוסח ההצהרה לנוסח האומר בפשטות: "אני יודע(ת) כי אסור לי להגיש בקשה נוספת לקרן הסיוע".
נוכח המצג המטעה הנובע מדברי הפקידים ומהצהרת אברבוך, יש בו להקים בסיס להסתמכות על הבטחה שאינה מושתתת על חוזה. הסתמכות זו מבוססת על דוקטרינת ההשתק. הכלל הוא שהמציג מצג עובדתי לזולתו בידיעה שהניצג עשוי לסמוך על המצג ולפעול על פיו ואכן הניצג פעל ושינה מצבו לרעה, מנוע מלהכחיש את נכונות המצג. השתק זה עשוי להתקיים גם כאשר הניצג הבין את המצג באורח מוטעה ומציג המצג החב כלפי הניצג חובת הבהרה וגילוי מכוח יחסי אמון שביניהם, נכשל במילוי חובתו. במקרה כזה, משפעל הניצג על בסיס הנחתו העובדתית המוטעית ושינה מצבו לרעה, יוחל על מציג המצג דין "השתק מחמת שתיקה". השתק זה פועל לא רק כ"מגן" מפני תביעה, אלא אף כ"חרב" להניף עמה את טענת ההסתמכות כעילת תביעה.
לענין זה, יוזכר גם על חובת הנאמנות המיוחדת של הנתבעת כלפי התובעים (כחלק מציבור מבקשי המענק), המחילה על הנתבעת חובות גילוי והבהרה. על מחדלי הנתבעת ביחס לחובות אלה מושתת "השתק מחמת שתיקה".
נקבע, כי האחריות ליצירת המצב המטעה מוטלת לפתחה של ועידת התביעות אשר יצרה אותו מתוך מודעות וכדי לשרת את מה שנראה היה לה נחוץ על מנת להבטיח את המשך ההזרמה הכספית הגרמנית למענקי סיוע וכדי לשמר את ההישגים שועידת התביעות השיגה.
רשלנות: הנתבעת חבה חובת נאמנות לתובעים. היא חבה להם חובת אחריות מושגית. היא הפרה את חובתה הקונקרטית כלפי התובעים בכך שלא העמידה להם כלים הולמים לשיקול דעת. עיקר הדבר הוא בכך שנמנע מן התובעים מידע רלוונטי חיוני. הנתבעת הייתה צריכה, לכל הפחות, להעמיד לרשות כל מבקש מענק חוברת מידע והדרכה, בשפה שהוא שולט בה, הכוללת את הוראות הממשלה הגרמנית, הנחיות הביצוע, תרגום השאלון ודגשים בעניין משמעות גיל הפטור. חוברת המידע צריכה היתה גם לכלול אזהרה על כך שאין ביטחון שקרן הסיוע תמשיך להתקיים לאורך ימים ושנים. על הנתבעת מוטל היה גם להעמיד לרשות התובעים מידע על דרכי הפעולה ומדדי ההחלטה של רופאי האמון וכן להעמיד את חוות דעתם לעיונו של כל מבקש רלוונטי.
כישלונה של הנתבעת בכך עולה לכדי רשלנות, ומאחר שהוכח קשר סיבתי בין התנהגותה הרשלנית של הנתבעת לבין נזקם של התובעים יש לקבוע כי התגבשה עילת התביעה המבוססת על עוולת רשלנות. אשר על כן, לכל אחד מן התובעים נגרם נזק ששוויו הוא כשיעור המענק.
