מסים/אי גביית קנס בעבירת מס מיורשיו של אדם/מחוזי
עובדות וטענות: ביום 26.6.07 הורשע המנוח, על-פי הודאתו, בעבירה על-פי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה ונגזר עליו, בין השאר, קנס בסך חמש מאות וחמישים אלף ש"ח או שנת מאסר תמורתו. הקנס אמור היה להיות משולם בחמישה תשלומים חודשיים שווים ובית המשפט קבע, כי תשלום שלא שולם במועדו, יגרור הפעלת המאסר במקום הקנס ליתרת התקופה באופן יחסי לתשלום שבוצע, ויתרת הקנס תעמוד לתשלום מיידי. המנוח שילם שלושה תשלומים ראשונים במועד, אך נפטר בטרם הגיע מועד התשלום הרביעי. בית-משפט השלום קבע, כי יתרת הקנס שהושתה עליו ולא שולמה בגין פטירתו, הינה חוב של עיזבונו, וניתן לגבותה כמס. על כך הערעור דנן. המערערים גורסים, כי פטירתו של נאשם שומטת הבסיס המשפטי והמוסרי תחת גבייתה של יתרת הקנס. מנגד, סבורה המדינה, כי על-פי סעיף 70 לחוק העונשין, קנס שלא שולם במועדו, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המסים (גבייה), כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה.
דיון משפטי: כב' הש' ד' רוזן (דעת הרוב): סעיף 70 לחוק העונשין מורה לגבי קנס "שלא שולם במועדו". ואולם, בענייננו, הקנס שהיה אמור להיות משולם טרם נתגבש, שכן ברגע מותו, פסק העולם מלכת בכל הנוגע למנוח. הוראת התשלום, לפיה היה עליו לשלם ביום 15 לחודש, לא נתגבשה, והיתה בבחינת "אות מתה". הפטירה אף איינה הוראת המאסר חלף הקנס. יורשיו, שלא היו אחראים למעשים בגינם הורשע ונדון, אינם באים בנעליו לצורך ביצוע עונשו. המה לא ישאו במאסר, ובדומה לא ידרשו לשלם עונש הקנס במקומו.
זאת ועוד, סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי "נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו". הליך משפטי כנגד אדם שהלך לבית עולמו משולל תכלית וטעם משפטי. כשם שאדם שנפטר לא יכול היה לשאת בעונש מאסר, כך לא ניתן למצות עימו דין על שלא שילם קנס.
סעיף 70 לחוק העונשין מורה דרך גביית קנס שלא שולם במועדו. זה ותו לא. הסעיף אינו משנה ממהות הקנס בהליך הפלילי. קנס הינו בבחינת "עונש", שהינו חלק בלתי נפרד מההליך הפלילי. כך גם עפ"י מלומדים. העונש שנגזר על אדם הוא פרסונאלי ומטרתו הראשונית היא להשפיע על עושה העבירה. אם עובר העבירה נפטר, נחסמת פעולת העונש ואין להעבירה על אחר, ואף לא על עזבונו, שאף הוא כבר אינו קניינו של עובר העבירה.
בהחלטתו נשען בית משפט השלום על פסיקה שקדמה לסעיף 236 הנ"ל ועל כן, היא אינה ישימה לענייננו. כמו כן, בית משפט השלום הסתמך על הגדרת "חוב" בחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. ואולם, חוק זה אינו מורה מה דין עונש של קנס שהוטל על אדם טרם הגיע מועד תשלום הקנס. "חייב" מוגדר בחוק, כ"מי שבמועד שנקבע, על-פי דין או על-פי פסק-דין של בית-משפט, לא שילם חוב, כולו או מקצתו". לאמור, המנוח אינו בבחינת "חייב" על-פי חוק המרכז לגביית קנסות, שכן נפטר טרם המועד שנקבע.
לפיכך, דין הערעור להתקבל.
כב' הש' ד' ברלינר: משקבע בית משפט קמא, כי הקנס ישולם לשיעורין, החוב מתגבש בכל פעם מחדש בתאריך שבו אמור היה המנוח לשלמו. משלא התגבשו עדיין שני התשלומים האחרונים ביום פטירתו - לא ניתן לדבר על חוב לאוצר המדינה כמשמעותו בחוק המרכז לגביית קנסות.
אשר לקביעת כב' הש' המר דלהלן, כי החוב הוא חוב גם בטרם הגיע מועד תשלומו ועל כן, למן הרגע שהוטל הקנס יש לראותו כמס, כאמור בחוק המרכז לגביית קנסות, וניתן לגבותו גם לאחר מותו של המנוח – מן הראוי לשים את הדגש לענין האפשרות לפעול מכח חוק המרכז לגביית קנסות על אפשרות הגביה בזמן אמת. זמן אמת הוא הזמן שנקבע בפסק הדין קמא ביחס לכל תשלום בנפרד. רק בנקודת זמן זו יהפוך הקנס לחוב שדינו כדין מס ולא לפני כן.
זמן אמת זה נגזל מהמנוח שנפטר והמשמעות המעשית היא, שבזמן אמת, בכל פעם מחדש, עמדה לרשותו האופציה של בחירה במאסר במקום קנס. יורשיו או עזבונו אינם יכולים לממש אפשרות זו, משום שאין לגביהם "זמן אמת" שבו התגבש החוב. הפסיקה עליה התבסס בית משפט קמא עסקה בשוני בין קנס שלצידו הוצבה תקופת מאסר אם לא ישולם, לבין קנס שלא "הוצמדה" לו תקופת מאסר. לענין זה נקבע, כי ההוראה "…בדבר תחולת הוראות פקודת המיסים (גביה) היא כללית ואינה מוגבלת למקרה בו נקבע הקנס בלי התחליף של מאסר…". אין בקביעה זו נפקות לענייננו - האם קנס שטרם הגיע מועד פרעונו יוכר כחוב שניתן לגבותו. אשר לקביעתו של כב' הש' אגרנט, ביחס לקשר שבין אי תשלום הקנס במועדו לבין הפעלת עונש המאסר שלצידו. גם כאן הושם הדגש על הרוורסביליות, היכולת להפוך ולשנות את המצב ממאסר - לתשלום קנס, ובכיוון ההפוך. ישלם החייב, אפילו מאוחר - ישוחרר ממאסרו, או לחלופין תקוצר התקופה לפי היחס שבין הסכום ששולם, לקנס כולו. כאמור, אפשרות זו נגזלה מהמנוח ובהעדרה, ספק אם גם לשיטתו של כב' הש' אגרנט היה מוגדר הקנס שעדיין לא הגיע מועד תשלומו - כחוב.
כב' הש' ז' המר (דעת מיעוט): בנוסף לפן העונשי של הקנס, יש בו גם פן אזרחי-מינהלי, של חוב לאוצר המדינה, "מרגע שהוטל". סעיף 1 לחוק המרכז לגביית קנסות מגדיר "קנס שהטיל בית-משפט" כחוב לאוצר המדינה; קנס שהוטל ולא קנס שלא שולם במועד. החוק אף קובע, כי חוב ייחשב למס ובהתאם יגבה לפי פקודת המסים (גבייה). אכן, הליכי-גבייה ינקטו רק לגבי "חוב שלא שולם במועדו", אך הקנס הוא בגדר חוב מרגע הטלתו.
אכן, הדברים נאמרו בפסיקה שקדמה לפרסומו של סעיף 236 לחסד"פ. ואולם, בע"פ 1619/00 ראמז אלרוזי נ' מ"י חזר בית המשפט העליון על הדברים בציינו, כי רשאי בית המשפט לאפשר לבן-משפחה, יורש, מבצע צוואה או מנהל עזבון, להמשיך בהליכי ערעור שהגיש נאשם טרם פטירתו. נקבע, כי הראציונל העיקרי שביסוד הוראה זו הוא לאפשר טיהור שמו של המנוח, "ואולם לעתים עשוייה להיות הצדקה לתת רשות להמשך הערעור, גם כשהערעור אינו מופנה נגד ההרשעה אלא נגד חומרת גזר הדין בלבד. כך הוא, למשל, מקום שהמערער משיג על חיובו בקנס או על צו חילוט, שעל-פי הדין הופכים עם פטירתו לחיובים של עזבונו". כמו כן, הסברה כאילו הרעיון הגלום בסעיף 236 לחסד"פ, בא לעולם לראשונה בשנת 1965 אינו מדוייק. הוא גם לא מתקבל על הדעת, שהרי אין להניח, כי לפני כן נוהלו הליכים פליליים נגד אנשים מתים. בע"פ 427/64 משה יאיר נ' מ"י סקר כב' הש' אגרנט פסיקה ישראלית קודמת וכן מנדטורית בסוגייה זו, בהן נדחו נסיונות של עזבון או יורשים להמשיך בהליכי ערעור, "מאחר ואין לפנינו מערער", בתוך כך אף ציטט את ההלכה האנגלית, המבחינה לענין זה בין עונש בו הוטל על המנוח מאסר בלבד, לבין עונש בו הוטל קנס כספי, ש"אז ירשה בית המשפט לערעורים לבאי-כוח העזבון של המנוח להשמיע את טענותיהם ...".
בנוסף, ככל שנהפוך בנוסחו של סעיף 236 (וסעיף 207 שקדם לו): "נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו" – לא ניתן למצוא בו, לא במפורש ואף לא ברמז, אמירה המבקשת לשנות את המצב המשפטי, לפיו "קנס נושא מן הרגע שהוטל אופי של חוב אזרחי". הליכי גבייה אזרחיים-מינהליים לגביית חוב מס (או כל חוב אחר שדינו כדין חוב מס) – אינם הליך פלילי ואינם נופלים בגדרו של סעיף 236. לפיכך, דין הערעור להדחות.
אשר לטענה, כי מסקנה זו מגלמת אי-צדק, פעולה שלטונית בלתי-ראוייה ופגיעה לא מוצדקת ביורשים. כל הוצאה, קל וחומר, כל תשלום שאדם נאלץ לשלם בחייו, כמו מסים, תשלומי חובה או קנסות, נגרעים מן העזבון הרעיוני. גם שלושת התשלומים שהמנוח הספיק לשלם טרם מותו, נגרעו מן העזבון ו"פגעו" ביורשים.
