נזיקין/הפיצוי הראוי בגין כליאת אדם שלא כדין/מחוזי
עובדות וטענות: התובע, תושב מזרח ירושלים, עסק במשך שנים, ללא רישיון, ברוכלות באמצעות עגלה לממכר כעכים. בגין הפעילות נרשמו לו דו"חות (ברירת קנס). הואיל והצטברו נגדו דו"חות רבים שלא שולמו, נשפט התובע פעמים רבות, בהעדרו, בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים והושתו עליו בכל פעם קנסות כספיים או ימי מאסר תמורתם. הואיל והקנסות לא שולמו, הוצאו כנגד התובע פקודות מאסר לתקופה כוללת של כ-11 חודשים. התובע נאסר, ללא כל התראה מראש, על ידי מפקד יחידת ההוצאה לפועל במחוז ירושלים אשר הבחין בו, כאשר נסע ברכבו באזור שער יפו, כשהוא עומד ליד עגלת הכעכים. התובע ריצה תקופת מאסר של 11 חודשים במלואה.
התובע טוען, כי מאסרו נעשה שלא כדין ולפיכך על הנתבעים לפצותו על הנזקים שנגרמו לו. לטענתו, לא הומצאו לידיו גזרי הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים ולא נמסרה לו כל התראה בטרם ביצוע פקודות המאסר שהוצאו כנגדו, וזאת בניגוד לקבוע בסעיף 129א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, המחייב במתן התראה של 14 יום קודם ביצוע המאסר. לשיטתו, מאסרו הבלתי חוקי מבסס מספר עוולות המקנות לו פיצוי ובהן: כליאת שווא, רשלנות, הפרת חובה חקוקה ועוולה חוקתית (פגיעה באוטונומיה).
הנתבעים טענו, כי לא מתקיים קשר סיבתי בין אי מתן ההתראה לבין המאסר, שכן אפילו היה התובע יודע על מאסרו הצפוי, לא היה בדעתו לעשות דבר. לחלופין, נטען כי יש לדחות את התביעה ברובה ולחייבם לפצות את התובע רק בגין תקופה של 14 ימי מאסר, כאורך תקופת ההתראה אשר התובע היה זכאי לקבל לפי סעיף 129א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. בנוסף, נטען כי התובע לא עמד בחובה המוטלת עליו להקטין את נזקיו, שכן לא הגיש ערעור על ההליכים המשפטיים שנוהלו בעניינו.
דיון משפטי: כב' הש' צ' זילברטל: אין חולק, כי התראה בהתאם לקבוע בסעיף 129א(ג) לחסד"פ, לא הומצאה לתובע. הדרכים להמצאת מסמכים במסגרת ההליך הפלילי קבועות בסעיף 237 לחוק. לפי סעיף זה, מסמכים אשר לא נמסרו ביד, צריכים להימסר במשלוח מכתב רשום עם אישור מסירה. ואולם, בענייננו נשלחו גזרי הדין אל התובע בדואר רגיל.
יסודותיה של עוולת הרשלנות הם שלושה: חובת זהירות, התרשלות ונזק. יש להצביע על קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק. לעניין חובת הזהירות, יש לבחון קיומן של חובה מושגית וחובה קונקרטית, על פי מבחן הצפיות. הכלל הוא, שמקום שהנזק הוא צפוי, חובה לצפותו, אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה.
הנתבעים חבים חובת זהירות מושגית כלפי התובע. לגבי חובת הזהירות הקונקרטית - המדינה יכולה הייתה לצפות, כי הימנעותה מיידוע והנחיית מזכירות בית המשפט לעניינים מקומיים בעניין החובה ליתן התראה טרם מאסר, כקבוע בסעיף 129א(ג) לחוק, וכן בעניין אופן המצאת גזרי הדין שניתנו בהעדר התובע, עלולה לגרום לתובע נזק.
גם היסוד השני של עוולת הרשלנות מתקיים בענייננו. אמת המידה לבחינת התרשלות היא סטייה מסטנדרד הזהירות של אדם סביר. החובה הכללית שלא להתרשל כלפי מי שחבים לו חובת זהירות מוטלת גם על המדינה ופקידיה. בענייננו, הנהלת בתי המשפט, האחראית על ההנחיות המקצועיות הניתנות למזכירות בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, לא נתנה כל הנחיה מקצועית למזכירות בית המשפט בעניין החובה להמציא התראה לפני ביצוע פקודת מאסר. הצורך בהנחיה הוא ברור, הן משום שמזכירות בית המשפט אינה מתעדכנת באופן עצמאי בחידושי חקיקה והן לאור החובה נקוט באמצעים לפני שלילת חירותו של אדם וכליאתו מאחורי סורג ובריח. מדובר בסטייה מסטנדרד הזהירות של רשות סבירה בנסיבות העניין ועל כן, בהתרשלות. סטיה זו באה לידי ביטוי גם באי מתן הנחייה למזכירות בית המשפט לעניינים מקומיים, לשלוח את גזרי הדין, שניתנים בהעדר הנידון, בדואר רשום עם אישור מסירה.
התובע נכלא לתקופה ממושכת, של כ-11 חודשים, בלא שניתנה לו ההזדמנות הקבועה בחוק למנוע את המאסר. היה על המדינה להקפיד הקפדה מוחלטת על הוראות החוק בעניין שליחת גזרי הדין ומתן התראה טרם ביצוע מאסר. אי הקפדה על הוראות הדין בעניינים כגון דא היא פגיעה חמורה בזכות לחירות.
השאלה האמיתית בעניינו של התובע היא היקף הנזק בר הפיצוי. על מנת להשיב עליה יש לבחון גם את שאלות הקשר הסיבתי והקטנתו של הנזק. על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין הנזק, לפי מאזן ההסתברויות. במסגרת הקשר הסיבתי העובדתי נבחנת השאלה, אם ההתרשלות היא הגורם אשר בלעדיו לא היה הנזק נגרם.
בענייננו, מחדלי הנתבעים הביאו לכך שמאסרו של התובע היה בלתי חוקי. הלכה למעשה, די בקביעה זו על מנת לבסס קיומו של קשר סיבתי בין המחדל לבין הנזק. אין כלל מקום לשאלה מה היה התובע עושה, או היה יכול לעשות, אילו היה מקבל לידיו את גזרי הדין ואת ההתראות על תקופות המאסר בגין אי תשלום הקנסות. כאשר הרשות מתרשלת בפעולותיה, באופן שמופרות זכויות היסוד של האזרח, אין מקום לטעון שאם הרשות היתה נוהגת כדין, ממילא לא היתה התוצאה משתנה, באשר האזרח לא היה פועל, או לא היה יכול לפעול, כדי לשנותה. המחדל הנדון בענייננו גרם לפגיעה כה מהותית בזכויות התובע עד כי הקשר הסיבתי שבינו לבין המאסר הבלתי חוקי הוא תוצאה הכרחית של העוולה שבוצעה.
בנוסף, כאשר המזיק גורם ברשלנותו למצב בו לא ניתן לדעת כיצד היו נראים פני הדברים אלמלא ההתרשלות, לא יישמע בטענה, כי גם אלמלא התרשלותו וגם אילו היה נוהג כדין, היה הניזוק סובל את אותו הנזק, שהרי לפנינו מעין "נזק ראייתי" שנגרם כתוצאה ממעשיו או מחדליו של המזיק. בעטייה של התרשלות הנתבעים, נמנעה מן התובע האפשרות להוכיח איזה חלק מהנזק שנגרם לו במאסרו אינו נובע מביצוע העוולה כלפיו, ואיזה חלק נובע ממנו. לפיכך, עובר הנטל בעניין זה לנתבעים, אשר מצדם, לא הוכיחו עניין זה.
טענתם החלופית של הנתבעים בדבר פיצוי חלקי של התובע, היא למעשה טענה בדבר אי הקטנתו של הנזק שכן, לשיטתם, היה עליו להגיש ערעור על ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינו בבתי המשפט. נטל ההוכחה בעניין הקטנת הנזק מוטל על המזיק. כאשר לניזוק יש שליטה על היקף נזקו, חובה עליו לפעול בדרך סבירה על מנת לצמצמו. ואולם, מקום בו למזיק עצמו יש שליטה ישירה על היקף הנזק, כך שהוא יכול בכל עת להקטינו, ראוי לצמצם עד למאד את חובת הניזוק להקטין את נזקו, עד כדי ביטולה כליל במקרים ראויים. במקרה שהמזיק ממשיך לשלוט על היקף הנזק, קשה לטעון כי הנזק שלא נמנע, מרוחק עד כי לא ראוי לפצות עליו; כי לא מתקיים קשר סיבתי בין התנהלות המזיק לבין הנזק; או כי הפיצוי אינו משרת את המטרה של השבת המצב לקדמותו.
למדינה היתה שליטה ישירה על מצבו של התובע. מבחינה טכנית, היא זו שהחזיקה אותו בכלאה. אין לומר, כי היא אחראית אך לעצם להתרחשות הנזק, שכן היא אחראית גם להיקפו, ויש לראות בה כגורם שיכול בכל עת להקטינו. יכולת זו אינה טכנית בלבד, אלא גם נורמטיבית: למדינה האמצעים והנגישות שאין לאדם מן היישוב, קל וחומר, כאשר מדובר באסיר, שחירותו נשללה ממנו באחת שלא כדין. בעוד ששליטתה של המדינה על גובה הנזק במקרה שלפנינו היא ברורה וישירה, קשה למצוא צידוק מוסרי או כלכלי לחייב את התובע לשאת בסיכון של אי הקטנת הנזק על ידו.
אין לקבל את הטענה, כי 14 הימים הראשונים של המאסר צריכים להיחשב כחלופה לתקופה ההתראה. ההתראה צריכה להינתן לאדם חופשי. מתן התראה לאחר תחילת המאסר הוא מהלך סרק, חסר כל נפקות, העומד בניגוד מוחלט להוראת החוק שקבעה את חובת משלוח ההתראה ולכוונת המחוקק שביסוד אותה הוראה.
הפיצוי הראוי: הפיצוי המרבי בעד יום מעצר או מאסר שעל פי תקנה 8 לתקנות הפיצויים הוא החלק ה-25 של השכר הממוצע במשק. פיצוי זה, שנועד לפצות מי שהיה נתון במעצר או מאסר חוקיים, אינו יכול להוות קנה מידה ראוי לפיצוי מי שנכלא שלא כדין, מה גם שהתקנות אינן הוראת דין מחייבת כאשר מדובר בתביעת נזיקין ולא בעתירה לפיצוי הנלווית להליך הפלילי. כאשר מדובר במאסר שאינו חוקי, עסקינן בצורה הקשה ביותר של שלילת החירות. מדובר בפגיעה בוטה בזכות יסוד חוקתית, ועל הפיצוי לבטא זאת. המקרה הנדון מאופיין בכך שמדובר בתקופת מאסר ממושכת ביותר.
ברור, כי ככל שהתקופה מתארכת, הנזק הלא ממוני גדל, ועל הפיצוי לבטא גם את משך המאסר. אלא שכאשר מדובר במאסר ממושך, אין הכרח להעריך את הפיצוי על בסיס יומי דווקא, באופן שהפיצוי הכולל ייקבע כמכפלת מספר ימי המאסר בסכום הפיצוי היומי. יש להניח, כי הנזק שנגרם לתובע בימי המאסר הראשונים, כשהוא נלקח מהרחוב ללא כל התראה, אינו זהה לזה שנגרם לו בעיצומה של תקופת המאסר. מאידך גיסא, עצם התמשכות המאסר, ועימו הניתוק מהמשפחה והסביבה הרגילה, שוקל אף הוא ונותן את אותותיו בקושי לשאת את המאסר ככל שהתקופה מתארכת.
בהתחשב במכלול הנתונים, ובהם משך המאסר (כשנה) והעובדה שחלקו היה כפל מאסר בגין אותו מעשה, הפיצוי בגין הנזק שאינו נזק ממון יעמוד על 500,000 ש"ח.
