השתיקה שלנו שווה לבנקים מיליארדים

כשוולט מעלים את דמי המשלוח, או כשתנובה מעיזה להעלות את מחיר הקוטג' בשקל, מיד נשמעות קריאות למרד צרכנים. רשתות חברתיות מתמלאות בזעם, כותרות העיתונים זועקות, ופוליטיקאים ממהרים לגנות. אבל כשהבנקים מפרסמים דוחות עם רווחי עתק של עשרות מיליארדים, קול דממה דקה. אין זעקות, אין מחאות, רק קבלה שקטה של המציאות. למה? אין באמת סיבה, ההפסד הציבורי מכך שהבנקים לא משלמים לנו ריבית, לוקחים לנו עמלות גבוהות, גדול פי עשרות ומאות מהעלייה במחיר הקוטג' או העלייה בעלות המשלוחים. שם מסתתרות ההוצאות הגדולות שלנו וההפסדים הגדולים שלנו - הבנקים מרוויחים וזה על חשבוננו.  

מנהלים סוג ב' - רווחים סוג א' 

הנוסחה של ידין ענתבי: המניה מזנקת ב-5%, הציבור מקבל 0% בעו"ש

• אנחנו לא מרוצים מהבנק שלנו, אז איך זה שכל הבנקים מפרסמים שהם מצוינים בשירות?
• "בניגוד לשנים האחרונות, לא בטוח שצריך להיות בשוק האמריקאי השנה"

רווחי השיא של הבנקים אינם הפתעה. סביבת הריבית הגבוהה, לצד מערכת בנקאות ריכוזית עם מעט תחרות, מאפשרת להם לגרוף רווחים עצומים. חמש הבנקים הגדולים בישראל רשמו רווח מצרפי של מעל 30 מיליארד שקל ב-2024 – עלייה של 12% משנה שעברה וכמעט כפול מהרווח שנרשם ב-2021.

המספרים מדהימים: בנק לאומי עם רווח של 10 מיליארד שקל, הפועלים עם 7.6 מיליארד, מזרחי-טפחות עם 5.5 מיליארד ותשואה להון של 18.5%. מדובר ברווחים שלא משאירים ספק – הבנקים לא רק יציבים, הם משגשגים.

אבל השאלה היא לא אם הבנקים צריכים להרוויח, אלא כמה. אנחנו צריכים מערכת בנקאית חזקה ויציבה, אין על כך ויכוח. בנקים יציבים הם אבן יסוד בכלכלה מודרנית. אבל האם מחויב המציאות שהם ירוויחו כל כך הרבה? ולמה כשהם עושים זאת על גב הציבור – משקי הבית, היזמים והעסקים הקטנים – אין קול משמעותי ששואל שאלות?

כמי שעוסקת בליווי מנהלים וקובעי מדיניות, אני רואה יום-יום איך העלויות הפיננסיות הגבוהות חונקות את המשק. בעלי עסקים קטנים מתקשים לקבל אשראי בתנאים הוגנים, יזמים נאבקים מול ריביות בלתי אפשריות, והוצאות המימון הגבוהות מגבילות את הצמיחה. העמלות לא הגיוניות, פערי הריביות בין הפיקדונות להלוואות עצומים, והלקוחות – אנחנו – חסרי ברירה אמיתית.

• אחרי ועדת נגל - האוצר מקצה 4 מיליארד שקל לביטחון
• טראמפ: "השימוש בנשק גרעיני - סוף העולם; הממשל הקודם התעסק בשטויות במקום לטפל בנשק הגרעיני"
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

מדברים על תחרות בבנקאות, אבל המציאות רחוקה משם. אמנם נכנסו שחקנים חדשים כמו הבנק הדיגיטלי, אבל ההשפעה שלהם שולית לעומת הדומיננטיות של הבנקים הוותיקים. ובינתיים, העסקים הקטנים ומשקי הבית ממשיכים לשלם את המחיר.

האחריות של הבנקים לא מסתיימת בדאגה לבעלי המניות. הם חלק בלתי נפרד מהכלכלה הישראלית, וכשהם מרוויחים סכומי עתק, יש להם אחריות לחשוב איך הם יכולים לתרום חזרה. זה יכול להיות בהפחתת עמלות, בשיפור תנאי האשראי, או בהשקעה ביוזמות שייטיבו עם הציבור הרחב. כמו שמפעל הפיס יודע להוריד מעצמו ביקורת ציבורית על ידי בניית בתי ספר ופרסום מאסיבי של עשייה למען הקהילה – הגיע זמנם של הבנקים לבדוק כיצד עוד הם יכולים לתרום לנו. זו לא בושה להרוויח, הבנקים הם עסקים כלכליים לכל דבר – אבל לצד הרווח יש גם אחריות.

אם הבנקים לא יובילו שינוי בעצמם, בסוף הוא ייכפה עליהם. כך קרה בעבר עם רפורמות בעמלות, וכך יקרה גם בעתיד אם הפער בין רווחי השיא למציאות של הציבור ימשיך להתרחב. במקום לחכות לרגולציה שתאלץ אותם להשתנות, מוטב שיבחרו להוביל שינוי מתוך אחריות.

כי הצלחתם לא צריכה להיות על חשבוננו – היא צריכה להיות איתנו