"אין לי ארץ אחרת?" – שיחה עם חבר על עזיבת הארץ

השבוע פגשתי את אור. חבר ילדות. אור הוא החבר שכל אמא אוהבת. הרציני בחבורה, החכם, האחראי. "אתה הולך עם אור?" היא היתה שואלת אותי כשיצאתי מהבית וכשאמרתי - כן, היא נרגעה. עם אור אין צרות, ואם יש, אז הוא יודע לטפל בהן. ישבנו לקפה, כמו שאנחנו עושים כבר שנים, אבל התדירות ירדה. פעם זה היה קבוע כל שבוע, היום כל אחד והעניינים שלו. הוא פשוט נכנס לשגרה של עבודה ואני פוגש אותו לקפה של אחד על אחד פעם בכמה שבועות. 

> לטורים קודמים של דניאל שחר 

מאז ששירה נכנסה לו לחיים לפני כשנתיים הוא נהיה עוד יותר רציני.  שירה מדהימה, מתאימה לו בול, אנחנו נפגשים כשהחבורה יוצאת, היא כל פעם מנסה לשדך לי חברות שלה. כנראה שאני קשה. אור ושירה הם הרציניים בחבורה שלנו - סיימו תואר, עובדים קשה, חוסכים. שניהם קצינים בצבא. שירה במודיעין, אור בחיל אוויר, פקח טיסה. עשו מילואים בשנה וחצי האחרונות. לא מאלה שעשו מאות ימים, אבל עשו. הם השתנו מאז המלחמה. תמיד היו להם דעות מוצקות, אבל מאז המלחמה הם הפכו לפעילים יותר ולקולניים יותר- הם פעילים בתנועות של המחאה, ומפגינים באופן קבוע בזמן האחרון.

שאלה של אמון

אנחנו מדברים על זה בחבורה - יש אצלנו את כל הדעות. אני מרגיש שאני אמצע, אבל כשנפגשים ומדברים, שירה ואור מגיעים בסוף לוויכוח עקר מול נתנאל. הוא חושב שצריך להמשיך להילחם כדי להחזיר את החטופים. הם לא. אין מריבות בחבורה, אבל יש "טעם מר".    

• תמונה עגומה: מספר היורדים מהארץ גדול פי 2 ממספר השבים לישראל

לדעתי בסוף זה שאלה של אמון - האם אתה מאמין בממשלת נתניהו או לא. אולי מדויק יותר - האם אתה מאמין בנתניהו עצמו או לא? אני לא מאמין באף אחד מאז ה-7 באוקטובר. 

אז נפגשתי עם אור לקפה. הפעם האווירה הייתה אחרת. אור ושירה עומדים לקבל החלטה גדולה: לעזוב את הארץ. לא לטיול, לא לשליחות, אלא ללכת באמת. לעבור למדינה אחרת, להתחיל מחדש. הסיבה? "קשה לנו פה", הוא אומר לי בכנות. אבל הקושי שהוא מדבר עליו הוא לא יוקר המחיה, השעות בעבודה. זה עמוק יותר. הם מפחדים מהכיוון שהמדינה הולכת אליו.

שירה, עובדת בהייטק. אור, עובד בפרסום דיגיטלי. הם יכולים לעבוד מכל מקום בעולם, כל מה שהם צריכים זה מחשב. "למה שנישאר?" הוא שואל אותי. "למה שנמשיך לממן מדינה שהופכת לדיקטטורה, ליותר דתית, פחות חופשית?"

• פיץ' מאשררת את דירוג האשראי של ישראל: A עם תחזית שלילית
• שוק הפיקדונות יפתח לתחרות: "2-3 חברות יקבלו רישיונות כבר ב-2026"
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

אני מסתכל עליו ולא באמת מבין. עזיבה? להרים ידיים? אני יודע שלא קל פה, אני מרגיש את זה בעצמי, אבל... לעזוב? "אין לי ארץ אחרת," אני אומר לו, כמעט באינסטינקט.

"זה מה שחשבתי פעם" הוא מחייך חיוך עייף. "אבל לי כן. לנו כן. אנחנו לא רוצים להישאר ולראות את המדינה שלנו מתרסקת. אתה לא רואה מה קורה פה? החוקים שהממשלה מעבירה, הקרע בחברה. זאת כבר לא המדינה שלי. תחשוב גם מה יהיה קדימה - תהיה מדינה אחרת לגמרי, מדינה דתית יותר". 

לא כועס, אבל עצוב

אני רואה את מה שהוא רואה, אבל אני לא מרגיש שזה הסוף. אני חושב שישראל דמוקרטית, אני חושב שהיא יותר דמוקרטית מארה"ב - תראו מה טראמפ עושה שם. חוץ מזה, עוד שנה וחצי יהיו בחירות, אולי זה יוקדם לעוד שנה - אז תצביעו בקלפי ומי שינצח - ינצח. רוצים להעיף את ביבי? - חכו לבחירות.   

"זה לא שחור ולבן," אני מנסה לומר לו. "כן, יש בעיות. כן, המצב לא אידיאלי. אבל זה הבית שלנו. זה לא מקום שאתה פשוט מחליף כמו דירה שכורה. נלחמים עליו".

"נלחמים?" הוא משלב ידיים. "נגד מי? נגד הממשלה? נגד ציבור שלם שרוצה מדינה דתית יותר ושמרנית יותר? איך בדיוק נילחם על זה?" כאן אני כבר מתקשה. יש לנו חברים דתיים, הם הכי אחלה שיש. אבל מה יקרה כשהם יתחזקו עוד יותר ויחד עם החרדים יהיו הרוב? "זה ייקח עשרות שנים רבות, וזה לא בהכרח יקרה", אני אומר, "העניין הדמוגרפי תמיד משתנה שונה מהציפיות. קראתי על זה, ותזכור שיש עלייה ושינויים שקורים בדרך. המדינה לא תשנה את צביונה". 

השיחה לא נגמרת פה, היא נמשכה עוד שעה לפחות. יש קצת עלייה בטונים, יש רגעים של שתיקה. כשאנחנו נפרדים בחיבוק חזק הוא אומר לי "אם זה יקרה – אני מקווה שלא תכעס".

"אני לא כועס," אני עונה, "אני פשוט עצוב."