בנק עם שורשים אפלים: הבנקאות הנאצית בשואה

לראשונה מאז תום מלחמת העולם השנייה, הבנק המרכזי של גרמניה – הבונדסבנק – שובר שתיקה רבת עשורים: ממצאי המחקר חושפים תמונה מטרידה של שיתוף פעולה הדוק בין הרייכסבנק לבין מנגנוני השלטון הנאצי. הבנק לא רק שנשא באחריות ישירה למימון פעולות הצבא הגרמני ומלחמות הכיבוש – הוא גם פעל כסוכן כלכלי מרכזי בהפקעת רכושם של יהודים, בהעברת נכסים מ"לא-רצויים", ואף בטיפול בזהב, תכשיטים ומטבעות שנבזזו מקורבנות מחנות ההשמדה.

בין השורות נחשפת שותפות עמוקה בגזל רכוש יהודי, עיבוד זהב שנבזז מקורבנות במחנות ההשמדה, וניהול כלכלי של שטחים כבושים. בעוד שהעובדות ההיסטוריות היו מוכרות מזה שנים לאקדמיה, זוהי הפעם הראשונה שבה מוסד גרמני רשמי מצהיר בפה מלא על מעורבות זו, מגדיר אותה כשותפות לפשיעה, ואף מתחייב לפעול להפצת הממצאים וללמידה מוסרית מהעבר.

תמונה של בניין הרייכסבנק - הבנק המרכזי של גרמניה הנאצית (קרדיט: ללא)

את המחקר ביצעו שני חוקרים בעלי רקע עשיר בחקר גרמניה הנאצית: פרופ’ מגנוס ברכטקן מהמכון להיסטוריה בת זמננו במינכן, ופרופ’ אלברכט ריטשל מבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE). השניים נחשבים מהבולטים בתחומם, ושילבו במחקרם גישות היסטוריות וכלכליות ליצירת תמונה מקיפה של תפקוד הרייכסבנק בתקופת הרייך השלישי – החל מהתמיכה במאמץ המלחמתי של המשטר הנאצי ועד לטיפול המערכתי ברכוש שנבזז מקורבנות השואה. מדובר במחקר מקיף ויסודי שהוזמן על ידי הבונדסבנק כבר בשנת 2017, ופורסם לאחר שבע שנות עבודה, במרץ 2024 – כחלק מחשבון נפש מוסדי תקדימי של הבנק המרכזי הגרמני.

• נספי וניצולי השואה השאירו אחריהם נכסים בשווי של מיליארדי שקלים
• ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ד (2024)

שתיקה רבת עשורים נשברת

החשיבות של המחקר החדש איננה בגילוי עובדות היסטוריות שלא נודעו קודם – אלא בעצם קיומו: זו הפעם הראשונה שבה מוסד בנקאי רם דרג, כמו הבונדסבנק, מודה בגלוי ובפה מלא בשותפות הפעילה של קודמו – הרייכסבנק – לפשעי המשטר הנאצי. בעוד שהיסטוריונים כבר תיעדו בעבר את תפקיד הבנקים בהחרמת רכוש יהודי ובמימון המאמץ המלחמתי, המגזר הבנקאי הגרמני (ובמידה רבה גם העולמי) נקט במשך שנים מדיניות של שתיקה, התחמקות והתעלמות. המחקר הנוכחי מסמן שבר חשוב במגמה הזו: הוא אינו רק סיכום אקדמי, אלא מהלך מוסרי שמעמיד את המוסד בפני עברו – ואולי אף מזמין את יתר המערכת הפיננסית לחשבון נפש דומה.

שותפות פעילה במימון מכונת המלחמה

המחקר ההיסטורי "מהרייכסבנק לבונדסבנק", שפורסם במרץ 2024, מהווה ציון דרך בשיח הגרמני על אחריות מוסדית לעבר הנאצי. במשך שבע שנות עבודה, בחנו החוקרים מגנוס ברכטקן ואלברכט ריטשל את תולדות הבנקאות המרכזית בגרמניה לאורך כמעט חמישה עשורים – מימי רפובליקת ויימאר, דרך שנות שלטון הרייך השלישי, ועד להקמת הבונדסבנק המודרני. החקירה התמקדה בשלושה צירים מרכזיים: המבנה הארגוני והתפקוד הפוליטי של הבנקים המרכזיים, מידת שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר הנאצי, והשיבוץ מחדש של אנשי מקצוע מהעבר הנאצי במוסדות החדשים שלאחר המלחמה.

ממצאי המחקר חושפים תמונה מטרידה של שיתוף פעולה הדוק בין הרייכסבנק לבין מנגנוני השלטון הנאצי. הבנק לא רק שנשא באחריות ישירה למימון פעולות הצבא הגרמני ומלחמות הכיבוש – הוא גם פעל כסוכן כלכלי מרכזי בהפקעת רכושם של יהודים, בהעברת נכסים מ"לא-רצויים", ואף בטיפול בזהב, תכשיטים ומטבעות שנבזזו מקורבנות מחנות ההשמדה. החוקרים מציינים כי הבנק לא היה גוף סביל שנגרר – אלא שותף מודע ואפקטיבי למכונת הביזה וההשמדה, תוך מימוש רווחים כלכליים ממשיים מהשואה.

• בנק ישראל מבהיר - "שטר ה-200 ש"ח לא יבוטל"
• הפתעה מדמשק: נשיא סוריה מביע עניין בהצטרפות להסכמי אברהם
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

אותם הפקידים על אותו הדסק

אחת המסקנות הבולטות והמטלטלות של המחקר היא חשיפת הרציפות האנושית והמקצועית בין הרייכסבנק שפעל תחת המשטר הנאצי, לבין מוסדות הבנק המרכזי של גרמניה הדמוקרטית שלאחר המלחמה. מאות פקידים בדרגים בינוניים, ששירתו את המדיניות הכלכלית של הרייך השלישי – לעיתים תוך שותפות ישירה להחרמות ולביזה – לא הורחקו מהמערכת. להיפך: רבים מהם שובצו מחדש בתפקידים מקבילים תחילה תחת בנק דויטשר לנדר שהוקם ב-1948, ובהמשך בבונדסבנק, שנוסד ב-1957. הסיבה לכך הייתה כפולה: מצד אחד, מחסור חריף בכוח אדם מקצועי בתנאי שיקום כלכלי, ומצד שני, גישה פרגמטית שהעדיפה תפקוד מוסדי חלק על פני בירור עומק של העבר הפוליטי של העובדים.

לצד המשכיות האנשים, לא הייתה המשכיות חוקית או פורמלית בין הבנקים: הרייכסבנק חדל מלהתקיים עם תום המלחמה, וכל נכסיו – ובראשם הזהב הרב שהחזיק – הוחרמו על ידי בעלות הברית. גרמניה נותרה ללא עתודות זהב כלל, והבונדסבנק נאלץ לבנות את מאגריו מחדש – מהיסוד. זה התרחש לא בזכות ירושה פיננסית, אלא כתוצאה מהתאוששות כלכלית יוצאת דופן בשנות החמישים, שהובילה לעודפי סחר במאזן התשלומים. אך גם כשהמספרים השתנו – האנשים עצמם נותרו, ובכך התוותה גרמניה קו עדין בין התחדשות מוסדית לבין חוסר ניתוק ממשי מהעבר.

תביעה על מימון אושוויץ

בעוד הבונדסבנק בוחר לחשוף את עברו באופן יזום, ישנם מוסדות פיננסיים אחרים שנדרשו להתמודד עם עברם כשהובלו לשם בכוח הדין. בשנת 1999 הוגשה תביעה ייצוגית בבית משפט בניו יורק נגד דויטשה בנק, בטענה כי הבנק – מהגדולים בגרמניה ובאירופה – נטל חלק פעיל בתוכנית הנאצית לחיסול יהדות אירופה, ובפרט במימון תשתיות למחנה ההשמדה אושוויץ. את התביעה הגישה מועצת הקהילה היהודית האורתודוקסית, בשמה של קבוצת ניצולי שואה. הטענות היו קשות: לא רק תמיכה פסיבית או עצימת עין, אלא מעורבות ישירה וסיסטמטית במימון מנגנון הרצח.

המקרה הזה הצטרף לשורת תביעות בינלאומיות נגד גופים בנקאיים ששיתפו פעולה עם המשטר הנאצי – ובראשן ההסדר עם סוויס בנק, שהסתיים בפיצוי של 1.25 מיליארד דולר לניצולים. בעוד שמרבית ההליכים לא הניבו אחריות פלילית ישירה, הם חשפו לעין כל את השותפות המורכבת בין הון לשלטון רודני, והציבו רף מוסרי גבוה יותר לבחינה מחודשת של אחריות מוסדות פיננסיים לאורך ההיסטוריה.

צעד ראשון בחשבון נפש עמוק יותר?

לאורך השנים ניסתה גרמניה הרשמית להתמודד עם עברה באמצעים מוסדיים – ובראשם הסכם השילומים עם מדינת ישראל משנת 1952. ההסכם אמנם היה בעל משמעות תקדימית – אך התקבל אז, ובעיני רבים עד היום, כצעד פוליטי-פיצוי כלכלי יותר משהיה הודאה מוסרית מלאה בעומק האחריות לפשעים. דווקא על הרקע הזה, פרסום המחקר של הבונדסבנק עשוי להיחשב לצעד רענן, כן ונועז: לא פעולה דיפלומטית מוכתבת – אלא חשיפה יזומה, התבוננות פנימית כואבת, ואולי גם קריאה לאחרים לנהוג כך.

ביום שבו מדינת ישראל מציינת את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, עולה מחדש השאלה מי היו שותפי הפשע – אך לא רק מי שלחצו על ההדק. הבנקים, כמו מוסדות רבים אחרים, סיפקו את התשתית הכלכלית, את השקט הבירוקרטי, את מערכת הדם של המנגנון. האם המחקר הזה יסמן תחילתו של תהליך עמוק של חשבון נפש במגזר הפיננסי הגרמני – ואולי גם הבינלאומי? הזמן יאמר. אך אין ספק: שתיקה אחת נשברה – וראוי שנהדהד אותה.