נהלי הביטוח באירופה: האם הם דווקא יגדילו כעת את סיכונים?

המשבר הפיננסי טלטל את עולם הביטוח, ואחד הלקחים שהופקו היה הגברת הפיקוח ודרישות ההון. באירופה, החלו ליישם תקנות חדשות, "סולבנסי II", המקבילות לדרישות באזל II בענף הבנקאות. התקנות מנסות להגביל את תאוות הסיכון של חברות הביטוח ולהגדיל את כריות ההון שלהן. אך קיימות בהן מספר בעיות שעלולות, לדעתי, להשיג דווקא את התוצאה ההפוכה.

תקנות סולבנסי II הן חלק מלקחי המשבר הפיננסי בתחום הביטוח באירופה. יישומן החל בימים אלו גם בישראל וימשך עד סוף 2011. הן מחליפות תקנות מיושנות וארכאיות, שנחקקו בשנות השבעים של המאה הקודמת. מדובר במסגרת כללים לקביעת ההון הנדרש, כנגד ההתחייבויות הביטוחיות של חברות הביטוח. אומדן נכסים והתחייבויות מתבצע לפי שווי השוק שלהן, ולא לפי עלותן בספרים, כפי שהיה עד כה. בכך מנסה סולבנסי II ליצור ניהול סיכונים אמין יותר, עם כריות הון, שמשקפות נכון יותר את מצבן של חברות הביטוח.

הרעיון נכון, אך היישום בעייתי: אי אפשר לאמוד של התחייבויות ביטוחיות, משום שהן אינן נכס סחיר. כדי לפתור את הבעיה, מציע סולבנסי II להסתמך על הערך הגלום שלהן. על הערך הגלום כתבתי בטורי "הפרמטר שעלול לגרום לכם לפספס הזדמנויות במניות הביטוח" שהתפרסם ב-14.04.2010.

אך גם כאן מספר בעיות ובראשן, הצורך להתבסס על תחזיות והנחות של החברות עצמן. חברות הביטוח האירופיות נחלצו מהמשבר הפיננסי האחרון בהצלחה בזכות עודפי הון שצברו; לפי התקנות החדשות, עודפי ההון הללו ייקבעו מעתה לפי היקף ההתחייבויות הביטוחיות של החברות, והן מבוססות על הערך הגלום, שבתורו מבוסס על תחזיות של החברה עצמה. וכך, במידה וחברת תרצה להקטין את דרישות ההון באופן מלאכותי, כדי שתוכל לעמוד בהן, היא תוכל פשוט להנמיך את התחזיות לערך הגלום. כפי שראינו במשבר האחרון, חברות הביטוח היו עלולות לאבד, ברגע אחד, את כל הונן העצמי, אך זה לא קרה בשל התקנות הקודמות, שהיו נוקשות יותר. כעת, התקנות החדשות מאפשרות להן "לשחק" עם הנתונים בעת קביעת כריות ההון הנדרשות, מצב שעלול להגדיל את הסיכון בעת משבר.

בעיה אחרת היא שכדי להגדיל את רמת ההון לדרישות הנוכחיות, חברות הביטוח בד"כ מגייסות חוב, ובכך הן מגדילות למעשה את רמת המינוף ורמת הסיכון שלהן. עמידה בדרישות ההון הגבוהות לפי תקנות סולבנסי II לא מבטיחה שלחברות תהייה רמה נמוכה של חוב, או רמה גבוהה של נזילות. אילו הם שני יתרונות חשובים, שהתקנות לא מבטיחות אותן.

לבסוף, התקנות החדשות לא לוקחות בחשבון תרחיש בו יכולת הגיוס של חברה למטרות עמידה בדרישות ההון תקטן, והיא תתקשה לעמוד בדרישות עתידיות.

בארץ קיימת בעיה נוספת: התלות בשוק ההון. גם על כך כתבתי בהרחבה בטורי האם חברות הביטוח הישראליות הפיקו לקחים מהמשבר הפיננסי? שהתפרסם ב-29.04.2010.

תקנות סולבנסי II קובעות דרישות הון כנגד התחייבויות ביטוחיות, כתוצאה מסיכונים של קטסטרופה ביטוחית, כגון מגיפה או אסון, המביאים לפדיון מיידי של הפוליסות. אולם, הן כמעט לא מתייחסות לסיכון של פדיון עקב קריסת שווקים פיננסיים. בארץ, חלק גדול מהפוליסות הן פוליסות משתתפות ברווחים, הגובות דמי הניהול לפי רווחים בהשקעות בשוק ההון דווקא.

תקנות סולבנסי II, בדומה לתקנות באזל II במערכת הבנקאות האירופאית, אינן מנסות לקבוע חוקים אלא כללי חשיבה עבור ההנהלות, באופן שהרגולציה מותירה למנהלי החברות את החופש להחליט כיצד לפעול בכל מצב. אך כאשר מתערבבים בשיקולי ההנהלה גורמים נוספים, כגון שכר, בונוסים ואופציות, אנו עלולים לחזור שוב לבעיות שנוצרו במשבר האחרון.

כתבה: אורית לוין, יחידת ההשקעות והאסטרטגיה, בנק מזרחי-טפחות