על עמדת האירופים, ההסברה שלנו והמציאות בשטח

עוד לפני שהאוניות הראשונות מהמשט ה"הומוניטרי" הגיעו לנמל אשדוד, החל העם היושב בציון לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: הלקאה עצמית. ביומיים האחרונים לא היה כלי תקשורת אחד, יחצ"ן, יועץ, פרסומאי או סתם אדם שגיסתו עבדה פעם כפקידה במשרד החוץ, שלא התנפל על כישלון ההסברה הישראלית. כאילו שאיזושהי הסברה, ישראלית או לא, יכולה להפוך על פיה החלטה אסטרטגית וטקטית שגויה, שהובילה להסתבכות על ה"מרמרה".

בעיתון שעבדתי בו בעבר, כתבה עיתונאית אחת מדי שבוע טור אישי, שכמעט בכל שבוע עסק בכישלון ההסברה הישראלית. במסגרת תפקידי, נדרשתי לקרוא את הטקסט, ואני חייב להודות שחלק מהטענות הן צודקות ונכונות: במשך השנים אוישו שורה של תפקידים לאו דווקא על ידי אנשי מקצוע (מינויים פוליטיים?), ישראל זנחה עד לפני זמן קצר את זירת האינטרנט החשובה, במשרד החוץ כשלו שוב ושוב בהבנה בסיסית של מיתוג, טקטיקות תקשורתיות ועוד. עם זאת, הפיכת תקיפת ההסברה הישראלית ל'ספורט הלאומי' החדש, היא מוגזמת בכל קנה מידה.

עמיתתי לעבודה בקו מנחה עלתה מצרפת. ביומיים האחרונים היא הפציצה את אתרי העיתונים הצרפתיים החשובים בתגובות על הכתבות האנטי-ישראליות בעניין המשט. אף אתר לא הכניס ולו תגובה אחת שלה, למרות שהן נכתבו בשפה רהוטה, ללא התלהמות, ועם קישורים לתמונות, סרטונים וכיו"ב שמסבירים את העמדה הישראלית. עמיתתי נפגעה, אולם אני לא נפלתי מהכיסא. בעצם המילה "הסברה", נטועה ההנחה שהצד השני רוצה לשמוע. אבל אין כך במקרה הזה. האירופאים פשוט לא מוכנים לשמוע את הצד הישראלי, שלא לדבר על הקשבה או על הבנה.

כאזרח אירופי בעצמי שמשפחתו מתגוררת שם, אני נוסע לא אחת ליבשת, ונקלע לא פעם לויכוחים פוליטיים. התגובות שאני מקבל מבני שיחי, כולם מנומסים, מלומדים ואנשי העולם הגדול, נעות בין חוסר רצון בסיסי לשמוע את הצד הישראלי, לבין תשובה מנומסת בסגנון "אתה כנראה לא מבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני", כאילו לא התגוררתי כאן ב-40 השנים האחרונות.

היטיב לבטא זאת אברי גלעד בתוכניתו בגלי צה"ל אתמול. גלעד טען שכשחורף בחוץ, עדיף להתכרבל בבית עם השמיכות והאוכל, אין טעם לצאת החוצה ולהילחם בעננים. יש מה לשפר בהסברה הישראלית, אבל נקודת ההנחה היא שבאירופה, פשוט שומעים את מה שהם רוצים לשמוע, או כמו שתיאר זאת אחד מחברי: אל תנסה לסתור את האמת שלהם, עם העובדות שלך.

המציאות בה ישראל נתונה כיום בתחום ההסברה, הזכירה לי מעשה שקרה לפני כ-20 שנה, עת התגוררתי באי היווני כרתים. הימים, ימי טרום מלחמת המפרץ הראשונה, ואלפי תושבי כרתים יצאו להפגנה נגד הבסיס האמריקני הממוקם באי. נתקלתי בהפגנה בדרכי לעבודה, וסיקרן אותי לדעת מה באמת חושבים המפגינים, שהניפו שלטים על סמל השלום, ושרפו דגלים של ארה"ב ושל טורקיה.

ניגשתי לאחד המפגינים הצעירים ושאלתי אותו על מה הוא מוחה. היווני הצעיר פרס בפני את המצע שהיה שגור אז בקרב מתנגדי המלחמה, לפיו כל המלחמה היא מזימה של מפעלי הנשק באמריקה, ואף הוסיף כי טורקיה, שחברה בנאט"ו וקיימה תרגילים משותפים עם צבא ארה"ב באזור, אשמה בכל המלחמה הזו. לא שלא הייתי מודע לאיבה העתיקה בין היוונים והטורקים, ועדיין שאלתי אותו מדוע אם הוא חותר לשלום, הוא שורף דגלים של טורקיה. "כמובן שאני בעד השלום" ענה הצעיר היווני, "אבל את הטורקים צריך להרוג, עד האחרון שבהם".

מאת: אורי רודריגז, מנהל תוכן - קבוצת קו מנחה