על הרגע בו עיתונאי מחזיק ב-2 קצותיו של המקל - ותשכחו מתקופת צינון

הסקאוטרים של ארקיע גייסו לשורותיהם את מי שסיקרה את המותג עד לפני רגעים מספר, כתבת גלובס (לשעבר) אורלי פלג-מזרחי, שכבר במסגרת ידיעת המינוי המחישה את משמעות המעבר ודחפה תוכן על החברה בעודה מצוטטת. תקופת צינון? לא אצלנו.

בידיעה שפורסמה באייס , התאוננו טוקבקיסט מספר 1 ו-3 על כך שפלג-מזרחי לא גזרה על עצמה תקופת צינון, אחד מהם אף האשימה בפרגון יתר למותג אותו היא מדבררת ברגעים אלו בזמן שכתבה בגלובס. צריך לציין שפרגון יתר בהחלט עשוי להוות חוסר הגינות כלפי הקוראים (לא שיש לי תלונות כשאלו הלקוחות שלי, אבל היי, לפחות אני כן), קל וחומר כשמדובר על תקופת מעבר בין תפקידים. וזו לא הבעיה היחידה במעבר שכזה, יש גם את היתרון "הלא הוגן" כאשר העיתונאי לשעבר/הדובר החדש מכיר את המדליפים הסדרתיים בתחום ואולי אפילו חלק מסודותיהם, וכמובן שלא נשכח את אמינותו של העיתון שעלולה להיפגע, שכן, מי שהיה חתום אתמול על הטקסטים, עשוי להיות חתום למחרת על תגובות.

ובכל זאת, אין ליפי הנפש סוגיות אתיות מציקות יותר להתרגז עליהן ולבזבז את הזמן שלהם? למשל, חברות ענק שקונות שטחי פרסום ובמקרה זוכות לתקשורת מאוד חיובית או העסקאות השונות והשגרתיות (שאי אפשר בלעדיהן) בין המסקרים לדוברים? אגב, ראיתי את הכתבות שפורסמו על ארקיע לאחרונה בגלובס, והן לא "מאוד מחמיאות", אולי רגילות פלוס. בסופו של דבר השאלה שעולה היא האם לגיטימי והגיוני לצפות לרמה כזו של אתיקה מפלג-מזרחי או כל עיתונאי אחר, כשזו עשויה לבוא על חשבון המעמד הכלכלי?

תקופת צינון או מלכודת כלכלית לעיתונאי?

אם ניכנס לנעליו של עיתונאי ששוקל מעבר הרי שאם קיבל הצעת עבודה ממותג אותו הוא מכסה, אז כדי לשמור על אתיקה מוחלטת הוא צריך להודיע על כך לממונים עליו כדי שידאגו למישהו שיכתוב במקומו בינתיים. ומה יקרה אם יחליט בסופו של דבר להישאר בעבודתו המקורית? הרי עלולים להראות לו את הדרך החוצה בשל עצם תעוזתו לחשוב על מעבר, אז למה לעזאזל שייקח סיכון שכזה? מאידך, זה לא שהוא יכול לגזור על עצמו להפסיק לסקר את אותה החברה רק בגלל שהוא שוקל את ההצעה שקיבל. אז מה יעשה?

תופעה?

עיתונאים שעוברים צד זה לא דבר חדש, שרון ביידר עבר לאחרונה מכלכליסט לרונן צור, גלי ברגר שגם כן כתבה בכלכליסט מדבררת כיום את סופר פארם ועוד ועוד. תופעה? לא יודע, אני משער שכדי להסיק זאת צריך היה לדעת את המספרים המדויקים של מקרים כאלו, אבל הדבר היותר מסקרן הוא הסיבה לכך. האם אלו התנאים? האם זה קורה בגלל שיש עיתונאים שמתקשים להתפרנס? הגיוני שכן, הרי שכולנו רוצים להרוויח יותר ומה לעשות שמעבר לעמדת הדובר בחברה גדולה מהווה בדרך כלל שדרוג בכיס, עובדה שעשויה לאלץ את חברינו מהצד השני לוותר על תשוקתם האמיתית.

לסיכום, כל עיתונאי שמתמחה בתחום מסוים ומצליח ליצור לעצמו מעמד יודע שיום אחד הוא עשוי לקבל הצעה מפתה מאחת החברות אותן הוא מסקר, ואין בכך שום פסול. לאותם סקפטיים שתוהים האם אני מעדיף לשמור את תקציב הסכסוכים שלי לדברים רציניים יותר אני מודיע כבר עכשיו שמדובר בתקציב די גדול ושהדעה שכתובה פה היא כנה ואמיתית, אני לא מאמין בתקופות צינון שכאלו. כל שנותר לעשות הוא לאחל בהצלחה לפלג-מזרחי ולמחליפה.

עוד תכניות

לתגובות, הערות והצעות: [email protected]