אחת ויחידה: איך הפכה גרין ביי לסמל הכי מרגש של אמריקה?

"אני מאמין באדיקות כי שעתו היפה ביותר של כל אדם, ההתגשמות הגדולה ביותר של כל מה שחשוב מבחינתו, היא ברגע הזה בו הוא עבד את כלות נשמתו בשביל מטרה טובה ושוכב תשוש בשדה הקרב, כמנצח". המשפט הזה מדגים בצורה הטובה ביותר את רוחה של גרין ביי. הוא יצא מפיו של המאמן האגדי שלה בשנות ה-60', כנראה המאמן הטוב בכל הזמנים, וינס לומברדי. והוא לבטח יהדהד בראשם של הפאקרס כאשר יעלו למגרש בדאלאס למשחק הגדול בחייהם, הסופרבול.

אחד הדברים הראשונים שבוודאי עולים בראשכם לשמע השם גרין ביי הוא: איפה זה בכלל? ואכן, מדובר בסיפור יוצא דופן, שאפילו לברצלונה והפועל תל אביב (לשעבר אוסישקין) יש מה ללמוד ממנו. מדובר בקבוצת הספורט המקצועני היחידה בארצות הברית שהבעלים שלה הם האוהדים. מעבר לכך, מדובר בעיר קטנה, בצפון וויסקונסין על גדות אגם מישיגן, שמאכלסת 101 אלף תושבים בלבד. רק לשם השוואה, באשקלון יש כ-113 אלף איש.

ובכל זאת, לא רק שהפאקרס מחזיקים מעמד בליגה העשירה ביותר בעולם הספורט, הם משמשים כמודל שממנו אפשר ללמוד ואליו כדאי לשאוף. בדומה לברצלונה, למעלה מ-100 אלף אוהדים רשאים לקבוע בהחלטות ניהוליות חשובות, כשבכל כמה שנים מתבצעות בחירות לנשיאות. 112,158 אוהדים מחזיקים ב-4.75 מיליון מניות של הקבוצה, ואיתן בזכות להשפיע על עתיד הקבוצה.

למרות הסביבה הכלכלית הנוקשה של הספורט האמריקאי בשנים האחרונות, גרין ביי שומרת על מקום מכובד באמצע. אין לה בעלים נודף שטרות שיכול לשגר חבילות מזומנים בכל רגע בו יחפוץ, ובעלי המניות שלה מוגבלים לקניית עד 200 אלף מניות כדי שזה גם לא יקרה בעתיד. מה שיש לה זה ניהול נכון ושפוי, שמנצל את האהדה הגדולה מצד הצ'יזהדס (כינויים של האוהדים) במדינת וויסקונסין בפרט, ובכל איזור המידווסט בכלל, כדי לשמור על הגחלת בוערת. בדירוג האחרון של מגזין "פורבס", הוערך שוויו של המועדון במיליארד דולרים.

הסיפור של הגרין ביי פאקרס החל ב-1919. ארל "קרלי" לאמבו וג'ורג' וויטני קאלהון היו באמצע שיחת חולין בפינת רחוב בעיר, כשלפתע הבזיקו עיניו של לאמבו. "למה שלא נקים קבוצת פוטבול?", הציע למי שהיה יריבו במשחקי המכללות, שהסכים מיד. השניים לא בזבזו רגע. לאמבו, שעבד כלבלר תמורת 250 דולר בחודש, פנה לבוס שלו בחברת האריזה Indian Packing Company, וזה הסכים להקצות 500 דולרים לקניית תלבושות וציוד. הם מצאו חברים מתקופת הקולג'ים וסיפרו להם בחדר העריכה האפלולי של העיתון המקומי כי הם מוזמנים לשחק בקבוצה החדשה שלהם. ומאחר שהבגדים ומגרש האימונים היו שייכים לחברת האריזה, הקבוצה כונתה מיד פאקרס (Packers) - האורזים. הכינוי דבק, למרות שהחברה נטשה כעבור מספר חודשים בלבד.

ללאמבו וקאלהון היה תזמון מצוין. אחרי שנה ראשונה שבה שיחקו הפאקרס מול קבוצות אחרות מהאיזור וניצחו 10 מתוך 11 משחקים, הזדמנה לאוזניהם השמועה כי נפתחה ליגת פוטבול מקצוענית חדשה בארצות הברית. הם קפצו מיד על ההזדמנות ורכשו זיכיון כדי להיכנס לליגה. מה שקרה מאז לא היה כל כך פשוט. הדלת המסתובבת של התומכים הכלכליים הכניסה את לאמבו לחובות, וגרין ביי הייתה על סף פירוק. קרלי היה נואש, אבל במהלך ששינה את פני היסטוריית הספורט האמריקאית הגיע לעזרתו א.ב. טרנבול מאותו עיתון מקומי, וגייס לו 5 אנשי עסקים שכונו "החמישיה הרעבה" והקימו את תאגיד הפוטבול של גרין ביי. הם קבעו בחוקי המועדון כי יימכרו מניות של התאגיד לציבור הרחב והם אלה שיהיו הבעלים של הפאקרס. החוק הזה תקף עד היום ולמרות שבשנות ה-80' נקבע בחוקי ה-NFL כי מבנה ניהולי כזה הוא אסור, הפאקרס קיבלו פטור.

עוד תכניות

מאותו רגע, גרין ביי הפכה למכה של הפוטבול, ואולי של הספורט האמריקאי כולו. לאמבו עצמו אימן את הקבוצה, שזכתה החל מ-1929 בסדרה של 3 אליפויות, והחל במסורת של ווינריות. קבוצות מכל המטרופולינים הכי גדולים בארה"ב באו והלכו, הגיעו לעיירה הקטנה, הפסידו פעם אחר פעם, נעלמו מהמפה וצנחו לתהומות הנשייה. וגרין ביי הפכה לפיסת אמריקה שאין לה אח ורע.

זה עוד כלום לעומת מה שקרה ב-1959. לאחר עונת שפל בה גרין ביי ניצחה משחק אחד בודד, חיפש הנשיא הנבחר דאז, דומיניק אולייניצאק, מישהו שיוכל לשמש גם כמנהל המקצועי וגם כמאמן על המגרש. לאחר מסע חיפושים נרחב הוחלט למנות בחור אלמוני למדי, ששימש כעוזר מאמן בניו יורק ג'איינטס, וענה לשם וינס לומברדי. "מי זה לעזאזל וינס לומברדי?", סינן אחד החברים בהנהלה, כששמע על הבחירה, אבל תוך זמן קצר כל אמריקה ידעה מי הוא.

לאחר שהחזיר את הקבוצה למסלול הניצחונות בעונתו הראשונה וזכה בתואר מאמן השנה, לומברדי החל את השושלת המפוארת ביותר בהיסטוריה של הפוטבול. בעזרת אוטוריטה בלתי ניתנת לערעור, כריזמה כובשת ותשוקה בוערת וחסרת פשרות לניצחונות, הוא הוביל את הפאקרס לחמש אליפויות בין 1961 ל-1967, כשאת השתיים האחרונות הוא מנצח בשני משחקי הסופרבול הראשונים. כך הפכה גרין ביי ל-Titletown - עיר התארים.

לומברדי הפך לאגדה. הוא חקק בזיכרון הקולקטיבי ציטוטים אלמותיים, כגון: "אם הניצחון הוא לא הכל, למה סופרים את הניקוד?", "המקום היחיד בו הצלחה באה לפני עבודה הוא המילון" או "לא הפסדנו את המשחק, פשוט נגמר לנו הזמן". לאמבו ולומברדי עשו מספיק כדי ששמם יחיה לנצח. על שמו של הראשון נקרא האיצטדיון הענק של גרין ביי, בעוד ששמו של השני מוזכר בכל שנה עם הענקת "גביע לומברדי" למנצחת בסופרבול.

את הגביע הזה בדיוק ינסו הפאקרס להחזיר הביתה ביום ראשון. בארון התארים של הפאקרס יש יותר כאלה מלכל מועדון אחר (12), וההעפלה לסופרבול מספר 45 בדאלאס פותחת צוהר להעצמת המיתוס. מה שמדהים בגרסא הנוכחית של גרין ביי, זו שבנה הג'נרל מנג'ר טד תומפסון, הוא שלמרות השיטה האמריקאית, בה אין לך קבוצות נוער ומילואים ואתה מוגבל ביכולת התמרון שלך עם הסגל, לפאקרס יש דמיון מהדהד לברצלונה גם על המגרש. אז נכון, תומפסון לא גידל את המקבילים של צ'אבי ופיקה בבקתה ישנה למרגלות האיצטדיון, הכוכבים ארון רוג'רס וקליי מתיוס לא התרוצצו במגרשים של הליגה השלישית והרביעית עד שהגיע הזמן לזרוק אותם למים. אבל במסגרת האמריקאית, מה שהוא עשה זה הכי דומה שאפשר למתבצע בקאמפ נואו (אגב, שותפות הגורל לא מסתיימת פה. האיצטדיונים הביתיים של שתיהן נחנכו בפער של 5 ימים בספטמבר 1957).

בניגוד לשאר קבוצות ה-NFL, שעסוקות בלרדוף אחרי שחקנים חופשיים ולשלם מיליוני דולרים לשחקנים שלא מספקים את הסחורה, תומפסון מקדיש את זמנו למציאת כישרונות שאף אחד אחר לא טרח לחשוב עליהם. הוא מפעיל מערך של סקאוטים, שמספקים לו מידע על מאות אתלטים שבדיוק סיימו את הקולג'ים או שנזרקו מקבוצות אחרות מבלי לקבל הזדמנות. הוא לא הביא אף שחקן בעל שם כשחקן חופשי מאז 2006, אלא הסתפק בכישרונות צעירים בדראפט.

הוא גם הפך לאויב הציבור מספר אחד בוויסקונסין לפני 3 קיצים, כאשר החליט להיפטר ממי שהיה הסופרסטאר הכי גדול של הקבוצה במשך שני עשורים - ברט פארב. תומפסון עשה את זה כי הוא סמך על היכולת שלו להעריך כשרון. הוא גם ידע שרוג'רס, שישב לו על הספסל כבר 3 שנים, הוא קוורטרבק לא פחות טוב, ושאם לא יקבל הזדמנות בקרוב יחמוק לו מבין האצבעות. כעבור שלוש שנים נוספות, ההחלטה הזו מתבררת מדויקת להפליא. אבל רוג'רס הוא רק פרט אחד במכונה המשומנת של תומפסון. במכונה הישנה והטובה של יותר מ-112 אלף בעלים.