זכות בסיסית לדיור? 230 אלף דולר לחדר, ושימו לב לחישוב

בראשיתו של טור זה אבקש הפעם את רשותם של הקוראים לחרוג ממנהגי ולא להסתפק בהבעת דעה בנושא מחירי הדיור אלא לנקוט בנימה אישית ולשתף את הקוראים בהרגשתי.

השבוע עודכנו על מכירת שתי דירות במרכז הארץ, דירה בת חמישה חדרים ברחוב טאגור, רמת אביב, תל אביב בשטח 125 מ"ר, קומה חמישית עם מעלית וחניה שנמכרה במחיר של 4 מליון ש"ח (1,152,000 דולר). ובנוסף, דירה בת 4 חדרים בפתח תקווה ברחוב נס ציונה (שכונת אם המושבות) בשטח 100 מ"ר עם מרפסת שמש בשטח 10 מ"ר, מעלית וחניה שנמכרה ב-1,450,000 שקל (417,000דולר).

אני חייב לומר שכאשר ראיתי את המחירים ששולמו עבור הדירות הנ"ל הרגשתי כאדם שחץ פילח את לבו. שאלתי את עצמי איך הגיעה מדינת ישראל שהוגדרה על ידי מייסדיה בהכרזת העצמאות כבית לאומי לעם היהודי למצב בו משפחה ישראלית צעירה וממוצעת לא יכולה לממש את זכותה הבסיסית לדיור ולחיים בכבוד. כאשר מחיר של חדר בדירה בתל-אביב, אמנם בשכונת יוקרה, שווה ל-230,000 דולר ומחיר חדר בדירה בעיר במרכז הארץ שווה ל-104,000 דולר, נראה כי החזון הציוני איבד את דרכו.

רוב רובה של אוכלוסיית ישראל מרוכז בערים הגדולות ובמרכז הארץ (אשדוד עד חדרה), רמת המחירים הזו, קצת יותר או קצת פחות, הינה מנת חלקו של רוב הציבור. שאלתי את עצמי,עד כמה ממשלת ישראל הפכה להיות אטומה חברתית בימים אלו, כאשר אינה מבחינה בעובדה שכאשר מחירי הדירות עולים בשלוש שנים בשיעור של 60% הרי שמידי יום נפרדות עשרות משפחות ישראליות, צעירות וממוצעות מזכותם הבסיסית, כבני אדם, לדיור וקיום בכבוד.

הבה ונבדוק את המספרים לגופם:

שווי ממוצע של דירת 3.5-4 חדרים בישראל עפ"י פרסומי הלמ"ס, נכון לסוף הרבעון הרביעי של 2010, הינו בסך 1,173,700 שקל. אם נתייחס למחיר הדירה הממוצע הנ"ל כ"חסכון כפוי" למשך 20 שנה של משפחה ישראלית ממוצעת (3.73 נפשות עפ"י נתוני הלמ"ס בהודעתה לעיתונות מיום 2.2.11), הרי שמשפחה ישראלית מוציאה 58,685 שקל בשנה על דיור.

אם נוסיף לסכום זה , רוב רובו של הסכום מגיע מהלוואות הרי שיש להוסיף עוד 5% ריבית קבועה בשיעור של כ-29,342 שקל לשנה ובסה"כ תשלום לדיור בסך 88,027 שקל לשנה, דהיינו 7,335 שקל לחודש. ההכנסה הכספית החודשית נטו של משפחה ישראלית ממוצעת (3.73 נפשות) עפ"י סקר הכנסות של הלמ"ס לשנת 2009 היא 11,354 שקל, אם נוריד מסכום זה את ההוצאה הנוכחית לדיור (7335 שקל) הרי שלמשפחה נותר סכום של 3,919 שקל לחודש למחייה.

סכום של 3,919 שקל, עפ"י פירוט ההוצאות החודשיות הממוצעות של משק בית לפי סקר משפחות ומשקי בית מיום 2.2.11 של הלמ"ס יכול לכסות בדוחק למשפחה ישראלית ממוצעת את ההוצאות למזון (16.3% = 2120 שקל), לבריאות (5.1% = 663 שקל), ולריהוט, ציוד ומוצרים ושירותים אחרים ( 8.3%= 1,079 שקל), ובסה"כ 4062 שקלים.

מה לגבי ההוצאה לתחבורה ותקשורת (19.7% = 2502 שקל), מהיכן המקור הכספי להוצאה זו? האם השימוש באוטובוס ובטלפון הפך בשנת 2011 להיות מוצר מותרות שאינו בהישג ידה של משפחה ישראלית ממוצעת? מסתבר שכן.
ולגבי ההוצאות לחינוך ותרבות (גני ילדים, בתי ספר, חוגים, שיעורים פרטיים וכו' 13.9% = 1,808 שקל)? מהיכן המקורות הכספיים לסעיף זה? מהיכן המקורות הכספיים לתחזוקת הדירה, ארנונה ומשק הבית (9.7% = 1,261 שקל)? מה לגבי הלבשה והנעלה (3.2% = 416 שקל)?

לכל אלו אין מקורות כספיים למשפחה ישראלית ממוצעת נוכח מחירי הדיור הנוכחיים. זה לגיטימי לגמרי שבמסגרת חינוך ילדנו נאמץ את החלום האמריקאי ונחנך את הדור הצעיר ללמוד, להשכיל , להיות רופאים, אנשי היי טק, יזמים, עורכי דין וכד' כדי להצליח בחיים בגדול.

אני סבור, יחד עם זאת, שדמותה של החברה הישראלית ותרבותה יושפעו יותר מהמציאות הכלכלית של המשפחה הישראלית הממוצעת, מאשר מהחלום האמריקאי. כל עוד, המשפחה הישראלית הממוצעת לא תוכל להרשות לעצמה להתקיים בכבוד, ללמוד להשכיל ולהתפתח, אנו נהפוך לחברה מנוכרת ומעמדית אשר ערכים של תרבות, מוסר, אחווה ויושר ידחקו הצידה ויתחלפו בערכים של ממון, כוח, דורסנות, תחרותיות, ואף לא ירחק היום שילבשו ביטוי של פשע ועבריינות ברחובות.

ממשלת ישראל חייבת, לדעתי, לאמץ את הגישה המקרו יציבותית שמטרתה היא הורדת מחירי הקרקע באופן מיידי ולא לתת גיבוי לגישתו הספקולנטית של שר האוצר שמסרב להוריד את מחירי הקרקעות. ברור לכולנו כי אם שר האוצר היה משמש מנכ"ל של החולשת על 90% מקרקעות המדינה, יש להניח שכבר מזמן היה נתבע בבית משפט על ניצול המונופולין לרעה ועל פגיעה בציבור כמשמעותה בחוק. ממשלה המנצלת את מצוקת הדיור בארץ, את עובדת היות המדינה הבעלים של רוב מקרקעי ישראל, כדי להעשיר את קופתה ואגב כך למנוע מצעיריה את הזכות הבסיסית לדיור וקיום בכבוד, ספק גדול אם היא ממלאת את תפקידה.

ה"וירוס" שבו הדביקו נערי האוצר - חסידי כלכלת השוק החופשי, את השר העומד בראשם ואשר בו לצערנו נדבקה הממשלה כולה הוא זה הגורם להזיה לפיה הגדלת היצע הקרקעות מבלי להוריד את מחירן תגרום לירידת מדורגת של מחירי הדירות. גישה זו, אנו חייבים לומר, מתעלמת מחוקי העדר ונשענת על ההנחה כי הממשלה תזכה לשיתוף פעולה מסור מצידם של הקבלנים -משענת קנה רצוץ לטעמנו - אשר ידאגו לגשת לכל המכרזים (כבר היום לא מתבצע), לבנות במלוא המרץ (כבר היום לא מתבצע), לא לווסת את היקף הבניה (כבר היום לא מתבצע) ואפילו להוריד מחירים.

לצערי אני פחות אופטימי וסבור שהגדלת היצע הקרקעות ע"י הממשלה תוך כדי המשך "תדלוק מחירי הקרקע" במכרזים רק מנפחים את בועת הנדל"ן שכן הם מטשטשים את הציבור ויוצרים אשליה בקרבו שמחירי הדירות רק עולים. כאשר יתברר לפתע לציבור כי חלק גדול מהעדר נותר מחוץ למשחק, שכן כבר היום המשפחות הצעירות הממוצעות נמצאות שם ומחירי הדירות כבר מזמן לא רלוונטיים לגביהן, אז תשתנה לצערנו המגמה בבת אחת והעדר שישנה את כיוון תנועתו יותיר במנוסתו הרס ושיברון לב.

מצד שני, במידה ותנקוט הממשלה בימים אלו בגישה אחראית של שחרור קרקעות מאסיבי במחירי "ריצפה" למשל במסגרת מכרזי "מחיר למשתכן", תוכל לגרום מהר מאוד להורדה מדורגת ולהתייצבות של מחירי הדירות ועל ידי כך להחזיר לאופק חייה של החברה הישראלית את חזון האחווה, הערבות ההדדית, השיתוף והתרבות.

עו"ד דוד לוי הינו הבעלים והמנהל של משרד עורכי הדין דוד לוי ואתר המכרזים "מכרז און ליין"

*הפרשנות המצויה בטור הדעה שלעיל אינה בבחינת קריאת העתיד, אלא תחזית המבוססת על פרמטרים כלכליים הקיימים נכון למועד כתיבת הדברים, ועל היקשים לוגים. ככל שהפרמטרים הכלכליים בשוק ישתנו בעתיד ממילא תשתנה התחזית שלעיל. זאת ועוד, התחזית שלעיל אינה בהכרח משקפת את המצב הרצוי לדעתו של הכותב, אלא משקפת את המצב המצוי הנובע מתהליכים כלכליים הקיימים בשוק עפ"י הערכתו של הכותב, אלא אם נאמר אחרת.