הקמפיינים למען שליט כשרים: כאשר המטרה מקדשת כל אמצעי

חמש שנים בשבי, הרבה מסעות פרסום, צעדות, שלטים, סיסמאות. סרטים צהובים, יציאה לרחוב, צבא חברים, אוהלים, תמונות פרופיל, שירים, דמעות, נשימה שנעתקת, תקווה שנגוזה, פחד וכעס ובעיקר המון שיתוק וחוסר אונים. הוריו. אחיו. אחותו. סבא שלו.

מדיניות איפוק והבלגה, מדיניות התפרצות ומחאה מוחצנת. שיחות, נסיעות, פגישות, שתיקות מנוהלות, נאומים חוצבים. הכרת תודה, אכזבה ומרירות. תקווה ייאוש.

בתור אסטרטגית ברור לי דבר אחד - אין לי מילה אחת רעה לומר על שום פעילות תקשורתית זו או אחרת שנועדה לקדם את חזרתו של גלעד שליט. ישנם דברים שהמטרה מקדשת כל אמצעי, והעיקר להיות באוויר, לטרטר ולצרצר בראש, לפנות להמון, לפנות לשלטון, לפנות לאויב, להיות נחמדים להיות איומים, לשאת ולתת, העיקר לא לרדת מהשולחן, לא לצאת מהראש. העיקר להישאר בסדר עדיפות עליון, כי כל גרם של מודעות שווה את זה ואולי הוא הוא יהיה הגרם שיכריע את כל הקערה ויהיה זה שיגרום לעסקה לקרות ולגלעד - לחזור הביתה.

כשזה מגיע לסוגית גלעד שליט רב הנסתר על נגלה וכל מהלך תקשורתי נעשה בתנאי עיוורון מורכבים. לכן, כאשר נתבקשתי לייצר ביקורת ולהתעמק במהלכים אלה הבנתי שרוב הפעילות לשחרורו נעשתה על בסיס הנחת יסוד אחת בלבד: גלעד חי, וכל מי שגורלו תלוי בו הם בני אדם.

כולם בני אדם שהמשותף להם גדול מהשונה. כל השאר הושלך הצידה. פוליטיקה, השקפת עולם, אינטרסים, פאראנויה. כי אולי אולי, אם נמשיך להכות שוב ושוב ושוב באותה נקודה מכל זווית אפשרית תיפתח הדלת.

ונדע שכל מה שנעשה היה שווה את זה, ושזה מעולם לא היה הטוב ביותר שיכולנו לעשות, כי זה תמיד יהיה מינוס חמש שנים, ואני מקווה שלא יותר מזה.