ג'יימס בונד בשירות פג'ו 308: הפרסומת עושה את העבודה

בניגוד לקטגוריות אחרות, עולם המכוניות שמרני באופן מפתיע. למרות שניתן לזהות פה שם קריאטיב מרהיב, הוא עני ברפרטואר המיצובים שלו. מסורתית אפשר לזהות 2 טריטוריות משלימות שהלכו והתפתחו להן עם הזמן - טריטוריית הפונקציונאליות והבטיחותיות וטריטוריית הריגוש.

בעוד שמותגים כמו וולוו סיפחו את עולם הבטיחותיות והדאגה למשפחה, אלפא רומאו ו-BMW ניכסו בדרך זו או אחרת את חדוות הנהיגה. מכוניות כמו פולקסווגן התחילו את דרכן בשביל רציונלי אפרפר, ופיתחו את יחסיהן עם הצרכן כאשר נהפכו ל-lovemark תוך כדי שהן מסמלות עבורו את המכונית האהובה והנאמנה.

מכוניות צרפתיות כגון רנו, מביאות את היתרון הטכני פונקציונאלי מכיוון של "לא רואה מוסך", כשהחידוש אמור לשנות את מה שאנו חושבים על הצרפתיות. גם סיטרואן מעבירה סקס אפיל טכנולוגי עם הסרט המפורסם שלה מלפני שנתיים בה היא הופכת לרובוטריק שמשדר שכל ועוצמה מכניים.

פג'ו הלכה במשך שנים על השיק הצרפתי שלה. זה הרגע להזכיר סרט אלמותי של פג'ו 206 באמצעות הודי שדופק למכונית האמבסדור שלו את הצורה ואפילו מבקש מפיל לשבת על מכסה המנוע שלה, רק כדי שהיא תקבל את הצדודית של פג'ו 206.

פג'ו 206


בסופו של דבר, אפשר לראות בנוף המכוניות 2 הצעות מכר: או שאתה מאוהב במכונית שמוציאה ממך את החיה, או שעשית את ההחלטה הנכונה ועמדת בפיתוי להיסחף כי הלכת על ה'דבר הנכון'.

העולם הפונקציונאלי לפעמים נוגע בעולם הרגש והופך מיצוב 'שימושי' ל'שותף נאמן', אבל עירבוב יצירתי בין 2 עולמות אינו מתקיים ממש. אפילו מרצדס שעלתה עם הקמפיין המעולה "מוח ימין ומוח שמאל" מבססת את המיצוב שלה על חלוקה מסורתית בין רגש לפונקציונליות.

הסרטון לפג'ו 308 מביא משהו מסעיר. הוא מציג את המכונית העירונית הלא גדולה מזווית מעניינת במיוחד כי הוא מגיש את יתרונותיה המאד רציונליים דרך עיניה של בלוטות הריגוש. המוזיקה מצליחה לייצר מתח, העריכה מעלה את הדופק. הגיבור יוצא בחריקה מחניון תת קרקעי והוא דרוך וחד כתער. הכניסה שלו ליעדו היא דרמטית ואינה מותירה מקום לספק - מדובר בסרט אקשן, בואו נקווה שהוא יצא חי מהסצנה שעל מפתנה כולנו דורכים.

פג'ו 308


אלא שמסתבר שג'יימס בונד הגיע למתנ"ס לאסוף ג'ודאי בן 6 לארוחת ערב. השלד הוא לכאורה שלד של סיפור משפחתי, אבל שפת הסרטון היא שפת הבונד.

הסיסמא המאד חכמה מסכמת עבורנו מיצוב שאנחנו לא רגילים אליו ושמרגיש רענן, חדשני אם כי מאד רלוונטי. Everyday action. ויש דבר כזה, זאת לא המצאה מלאכותית של פרסום. בשביל האדם האורבני, חיי היום יום אכן נראים לפעמים כמו סרט אקשן. לצאת בזמן, להגיע בזמן, לעמוד בפקקים, למצוא חניה, למצוא את הרכב בחניה, לחזור הביתה. חווית האקשן היומיומי מסכמת את חיינו על כביש מהיר בכל תחומי החיים, ובין שאר מכשירי היום יום, שותפה להם המכונית שלנו.

מהבחינה הזו, למצב מכונית כמו פג'ו 308 בתור הפתרון האולטימטיבי לאקשן יומיומי הינו מהלך חכם ומדויק להפליא.

הצמדה של 2 דברים שלא קשורים זה לזה נידון לכשלון, אלא אם כן הוא יוצר דבר שלישי חדש בר קיימא. יום יומיות משפחתית ואקשן אינם הולכים יד ביד אלא אם כן הם יוצרים ייצור חדש כמו פג'ו 308 שמצלמת את חיי היום יום מנקודת מבט מיליטנטית.

בלי קשר למכוניות אבל עם קשר לעקרון ה'עיבוי' החכם, אפשר להזכיר את המיצוב החדש והגאוני של פומה, מותג נעלי הספורט, שעשה תפנית חדה ממגרש הספורט התחרותי ויצר גם הוא מתחם רעיוני חדש לו הוא קורא after hours athlete.

פומה מצדיעה ל'ספורטאי הלילה' שאינם אלא בליינים בלתי נלאים שמשחקים ביליארד ובאולינג ושותים בירה עד השעות הקטנות של הלילה: הגדרה של ספורט מנקודת מבט שונה לגמרי, או הגדרה של בילוי מזווית אחרת. ספורטאי הלילה שחוזר עייף ושיכור, ומפספס את משאית הזבל שעוברת מטר ממנו כשהוא מנסה לקלוע לתוכה עם פחית בירה ריקה. כך גם הלוחם האורבאני שמתפרץ במלוא האדרנלין לחוג ג'ודו של פעוטות.

ה'אתלטים של הלילה' של פומה


החיבור המפתיע בין אייקון הספורט או הלוחם לבין העולם האורבני ששוחק אותנו והופך אותנו ללוזרים חינניים הוא זה שעושה את ההבדל וגם זה שמזרים רוח נעורים לתוך המותגים.