איך הופכים מועדוני לילה, הוללות ויח"צ למעשים טובים?

שש שנים שירתי בחטיבת דובר צה"ל. הגעתי לדרגת סרן והשתתפתי באופן פעיל במערך ההסברה והדוברות של אירועים מכוננים כמו ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה, חורף חם, עופרת יצוקה, שבו בנים ועוד.

במשך שנתיים הייתי יועץ התקשורת של אחד מטובי השרים של ממשלתנו, השר יצחק אהרונוביץ', השר לביטחון פנים בימים של הפרות סדר במז' ירושלים, השריפה בכרמל, מבצע המרמרה, מאבק חסר פשרות על שכר השוטרים והסוהרים וכיום אני שותף בכיר במשרד ייעוץ תקשורת ואסטרטגיה.

אלו קורות חיים נחמדות לגילי המופלג של 27, אך לא הכל התחיל שם. בימיי כעתודאי באוניברסיטת חיפה התפרנסתי מהפקת אירועים באזור חיוג 04. אני יודע ש"חיי לילה של חיפה" נשמע ביטוי מצחיק כמו "כפר אפריקני עשיר" או "כלא פסטורלי", אבל ההמולה שבמועדון, ה"חינמים" המחולקים לבעלי אינטרס, התחרות בין האירועים, רדיפת שמלות או טיפה רומנטיקה, מאבקים ציבוריים כמו חוק הסלקציה, כל אלה היו מראה, בבואה אמיתית, למה שאראה בזירות שונות אך כל כך דומות.

ראיתי מול העיניים את הקשר בין סלקטורית ייצוגית לנואם המרכזי, בין היחצנים בפאבים לבין קבלני הקולות, בין הפקות לבין מסע בחירות, בין רשימות חברים לועדת הכספים בין שת"פים לבין הסכמים טראנס אטלנטיים ולאחרונה, אף אני רואה בבירור את הקשר בין חלק מהצעות החוק במדינה לבין וודקה רדבול.

לימים למדתי לשנוא את המילה "יחצ"ן", הרי אני יועץ תקשורת ואסטרטגיה, אני רוצה לשנות סדרי עולם, להשפיע ולהתניע מהלכים, לא למכור נקניקיות.
כאשר אני ויוסי לחם, איש עסקים, צלם מחונן וחברי הטוב ביותר, שעבר איתי את כל המכשולים של החווייה הישראלית ההיא של תחילת עד אמצע שנות האלפיים הישראליות, הגענו לסוף דרכינו של חיי היח"צ החיפאים של אמצע שנות האלפיים והחלטנו לכתוב ספר על יחצנות.

הספקטרום הספרותי נע איפשהו בין הספר הראשון על מועדונים, או על דוברות, משם למדריך ליחצן, לעשרת הדיברות למפיק או משהו במעגל משיק. רגע לפני כניסתינו ל"עולם האמיתי" החלטנו לתעד את שעברנו במן יומן אירועים. מה שהתחיל ב-2007 ככתיבה למגירה או מקסימום אקט שנועד להרשים כמה בחורות אקראיות, הפך לפרויקט חיינו.

את הספר אנחנו מקדישים לאמהות שלנו. שלומית מינקובסקי ז"ל ולאה לחם ז"ל אשר נפטרו בטרם עת ממחלת הסרטן. אמנם, המוות של שתיהן, עיצב אותנו ביחד ולחוד אך יחד עם זאת התעקשנו לצחוק למוות בפרצוף ולעתים זה נראה כאילו האמהות שלנו חברו יחדיו כמונו והן יושבות שם על ענן וצוחקות בחזרה למטה. כך הם היינו רוצים שזה ישתקף לעיני הקוראים. כך הצלחנו לטעמינו.

מתוך כל מכירת האוויר, הרצון לעשות משהו אמיתי כמו חקלאות או נגרות וכל גינוני הפלסטיק האופפים את מדינת ישראל לעתים כה קרובות, החלטנו לעשות מעשה ולתרום את כל רווחי הספר לילדים חולי סרטן ואם הגורל ירשה לנו, נירתם גם למטרות נוספות. החלטנו להפוך מועדוני לילה, הוללות ופילוסופיות למעשים טובים.

כן כן, דווקא אנחנו, שמזוהים כל כך עם חומר וחומרנות.. כי לרוב, אחרי כל הפלסטיק, אתה מוצא עצמך יושב וחושב, מפענח ומנתח את מערך היח"צ שלך אל מול עצמך. בפעם האחרונה שזה קרה לי, חשבתי על המשפט שהמ"מ אורי טרבלסי אמר לנו בפלוגת דותן בגדוד ארבל בבה"ד 1: "לא משנה הסיבה האמיתית שבגללה הגעתם לפתח בית הספר לקצינים, כי הכל כשר, אך כדי להישאר כאן, תצטרכו להמשיך רק בגלל סיבה אחת".

לכן הבנו שכמו כולם, גם לעוסקים בתקשורת, גם קשה בחיים וגם קל. מכיוון שלנו קצת יותר קל מקשה, החלטנו לתרום למי שקצת יותר קשה מקל.

גם אם זה תמורת מכירת נקניקיות.

הספר יצא לאור לפני מספר ימים והושק באירוע התרמה בחיפה. ההשקה התל אביבית תיערך ב-19.8.