על מחאה חברתית - וגם אובייקטיביות והבעת דעה

לנוכח המעורבות העמוקה של התקשורת בסיקור, תמיכה וליבוי המחאה החברתית, קמים כל מתנגדי המחאה ומאשימים אותה בבגידה בשליחותה. על פי המושגים של אותם מתנגדים, יש לחלק את התקשורת לעיתונאים המסקרים את החדשות באופן אובייקטיבי - או אם תרצו עובדתי - ולפובליציסטים הרשאים להביע את דעותיהם הפרטיות. ואני אומר שכל אלה המחזיקים בדעה זו (והם לא מעטים) שייכים לאסכולה הישנה והם אפילו לא השגיחו בכך שעולם התקשורת כבר מזמן חלף על פניהם והשאיר אותם הרחק מאחור.

בעידן האינטרנט ותקשורת האינסטנט, אין יותר הבדל בין סיקור להבעת דעה. לדעתי, גם מעולם לא היה. אלא שאם בעבר העיתונאים המסקרים טרחו להסתיר או להסוות את דעותיהם והיה עליך לקרוא בין השיטין כדי לעמוד על עמדותיהם, הרי שכיום כבר מובן לכול שאין דבר מופרך מזה.

הכול מתחיל ונגמר בשאלות: מה היא אמת? האם קיימת בכלל אמת אובייקטיבית? האם כאשר אדם קר לו ב-20 מעלות משקר כשהוא מדווח על קור ואדם שחם לו ב-20 מעלות מדווח אמת, כשהוא מדווח על חום? על כך כבר נאמר המשפט האלמותי "האמת היא בעיני המתבונן".

אבל מעבר לכך, היום, כאשר כל אדם באשר הוא, יכול לכתוב בלוג באתר כלשהו או טור בעיתון או לדווח באמצעי אלקטרוני כזה או אחר, האם הוא עושה זאת כדי לדווח על המציאות האובייקטיבית? ודאי שלא. המניע העיקרי שלו הוא לדווח על המציאות כפי שהיא משתקפת בעיניו ולהשפיע כמידת יכולתו על קוראיו.

על הקורא התמים מוטלת החובה לבחון באופן עצמאי את הדיווחים אליהם הוא נחשף ולגבש לעצמו את דעותיו, על פי שיקוליו הסובייקטיביים. אדם אחד יכול להתבונן במאות אלפי המפגינים המצטופפים ברחוב קפלן ולקבל את הדיווחים על 300 אלף מפגינים כאמת לאמיתה, או שהוא יכול להעדיף את חוות דעתו של הח"כ המכובד איוב קרא, שראה שם רק מפגינים בודדים.

אדם אחד יכול לראות בשוכני האוהלים ברוטשילד צעירים שיצאו להביע את מחאתם הבוערת כאש בעצמותיהם, ואדם אחר כמו ראש עיריית נשר מר עמר, שרואה בהם אוכלי סושי ומעשני נרגילות, שבאו לבלות שם את הקיץ.

אפשר אפילו להרחיק לכת ולקבוע שבכלל לא משנה אם היו בהפגנה המדוברת 300 אלף מפגינים או רק 150 אלף. מה שחשוב הוא מה שמתקבע בתודעת הציבור כפי שהוא מדווח באמצעי התקשורת.

כמו שבהפגנת ה-400 אלף המפורסמת בעקבות סברה ושתילה, השתתפו למעשה רק 200 אלף, ובכל זאת היא נרשמה ותיזכר לעד כ'הפגנת ה-400 אלף'. התקשורת קובעת את ההוויה. וגם זאת עובדה.

כלל ידוע הוא לכל מי שעוסק במיתוסים, שכוחו של המיתוס הוא בכוחו ולאו דווקא באמיתותו. לדוגמא: דורות על גבי דורות גדלו על האמירה המיוחסת לטרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו". השאלה אם הוא באמת אמר זאת אם לאו, כבר מזמן איבדה מהרלוונטיות שלה. כנ"ל לגבי מיתוס המצדה, או אם תרצו סיפורי התנ"ך. בהזדמנות זאת, אם יורשה לי להתלות באילן הכי גבוה, כששאלו את פרופ' ישעיהו לייבוביץ' האם הוא כמדען באמת מאמין בסיפורי התנ"ך. תשובתו המאלפת הייתה: "התנ"ך איננו ספר היסטוריה, זהו ספר מוסר".

אשר על כן, אין לי אלא לומר לכל אותם תוקפי התקשורת "הבלתי מאוזנת", "הבלתי אובייקטיבית", "האינטרסנטית","הפוליטית" ושאר האשמות מסוג זה: רבותי הנכבדים, זמנכם עבר, אינכם אלא מעידים על עצמכם. תסתגלו למציאות החדשה, אובייקטיביות מעולם לא הייתה וכיום עוד פחות, וטוב שכך.

אגב כך, גם העיסוק בשאלה האם התקשורת מלבה את המחאה או שהמחאה עומדת בזכות עצמה, היא שאלה ארכאית. ממש לא משנה מה הסיבה ומי המסובב, מה שמשנה זה עצם קיומה של המחאה, וכל זמן שפעולות המחאה נמשכות ותוססות הן משפיעות על הממשלה, אליה הן מכוונות, וסופן להשיג את מטרותיהן. וזה מה שחשוב.

אגב, גם טור זה איננו מתיימר להיות אובייקטיבי.

גינגי פרידמן הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת