לידיעת ביבי: ההכרזה הפלסטינית בדרך, אל תיכנס לעימות

ערב ההכרזה הפלסטינית על מדינתם בגבולות 67 בעצרת האומות המאוחדות ומה נשאר לנו לעשות?

אמנע מהיבטים פוליטיים מאחר והאחרונים אינם מענייני ואנסה לגעת הפעם בהיבטים השיווקיים. מספר דיסציפלינות נוגעות בתגובתה של ישראל למהלך הפלסטיני בעצרת האומות המאוחדות המתוכנן לעשרים לחודש ספטמבר השנה.

הראשונה נוגעת למשא ומתן, עניין ממנו אנו והצד השני נמנעים דיי בעקשנות ובעקביות בעשורים האחרונים ומכאן הרלוונטיות שלו יורדת. השנייה נוגעת לתחום ניהול משברים. עבור שני הצדדים יכונן האירוע סוג משברי ואין סופו ידוע מתחילתו. השלישית נוגעת לתחום השיווק. כיצד יציג כל צד, כיצד יפרסם דברו, כיצד ייחצ"ן משנתו, באיזה תזמון ולמי.

והרביעית? הרביעית פוליטית כמובן ובכך אנחנו, קברניטנו - אלופים. הטקטיקה שנבחרה איסוף מקסימום בריתות עם מדינות מערביות לכאורה, זאת כדי להראות שהצד "הנאור" - עמנו (ראו לדוגמא: ניסיונות אל מול ניוזילנד, בולגריה, הונגריה ושות').

אז מה נכון יותר? במקום לנסות להראות כמה אנו צודקים וכמה נאורים לצדנו, אנו צריכים להשתמש בשתי דיסציפלינות אחרות שצוינו; האחת, המהותית, מתחום ניהול משברים והשנייה, העוטפת, מתחום השיווק.

ידוע הוא כי ארגון המצוי במשבר עשוי להיחלץ ממנו במידה ויצא לתקשורת וייקח אחריות למעשיו. קרי, לא יודה בטעות, אלא ישדר שתי תובנות מרכזיות: "אני דואג", אני אחראי". כאשר ארגון יוצא בסוג הצהרות כזה, הוא מרכז עניין תקשורתי ומכאן הדרך לכיסוי יחסי ציבור - רחבה (אצלנו יחסי הציבור הטובים מסתכמים בד"כ במהדורות המקומיות ולא העולמיות). פעולה אחת מקיימת את שתי הדיסציפלינות במקביל.

ומה בפועל? נצא מנקודת הנחה כי הצהרה תשוחרר ותעבור באו"ם. מנקודה זו, מומלץ לקברניטים (עם כל הענווה) לצאת לתקשורת ולהודיע על תמיכתנו במדינה פלסטינית בלי סייגים (את הסייגים תשאירו לדלתיים הסגורות; את התמיכה תוציאו החוצה), כמו גם על המתנתנו לצד שולחן המו"מ כדי ליישם את אשר נקבע בעצרת המכובדת; קרי, לא להראות מהלך דו פרצופי. לא לזלזל באו"ם, או בהצהרת הפלסטינים ולחכות רק לעימות.

עוד תכניות

ומה יקרה ממהלך זה בצד השני? הצד השני יופתע. הוא רגיל כל כך לעימותים עמנו ורק לכך מוכן (ראו כעת את שני הצדדים. האחד הכריז על הפגנות ותהלוכות ענק והשני הכריז על רכישת ציוד לפיזור הפגנות בעשרות מיליוני שקלים).

מה הרווחנו ממהלך כזה? אנו נקבל לגיטימציה ובעיקר נחזיר לעצמנו שליטה. שליטה שתאבד ברגע שאנו נהיה הצד הרע והמדינה תוכרז בכל מקרה. הצד השני יהיה עסוק במלחמות פלגים פנימיות על תנאים, גבולות וייצוג העם אל מול הישראלים.

דעה זו אינה פוליטית. אין מעניינה לקבוע מי הצודק ומהם הגבולות. זו טקטיקה השאובה משתי דיסציפלינות מרכזיות האמורה להחזיר את השליטה אלינו, את האהדה אלינו, את הלגיטימציה שלנו קודם כל בפני עצמנו ואח"כ בפני העולם.

הכותב הינו מומחה אסטרטגי-שיווקי ומנכ"ל משותף בחברת Profit לייעוץ שיווקי וקידום מכירות