דבר חלש, אתה מפריע לצופים

כשהמ"כ בטירונות צרח עלי "פ-ר-י-ד-מ-ן! תרים את התחת או שאני יזיין לך את הצורה", נדהמתי והשבתי לו בקול נמוך ובנונשאלנטיות מעושה, "המפקד, אימא שלי לא מרשה שיצעקו עלי".

"אימא שלך, מה?" הוא צרח עלי בחזרה, לא בטוח ששמע מה ששמע. "לא מרשה שיצעקו עלי, המפקד", אמרתי שוב. עברו מספר שניות ארוכות עד שסיים לעכל את דברי ולאחר שהתעשת הוא שוב צרח על סף היסטריה, בפנים סמוקות: "כאן, אני האימא שלך ואני האבא שלך ואני האלוהים שלך ואני אצרח עליך כמה שאני רוצה
הבנת את זה, טירון מושתן?"

אבל מאז הוא לא צעק עלי יותר.

למה אני מטריח את ששת קוראי הנאמנים בסיפור הישן הזה? כי אני לא מבין למה כל פרסומת שניה בטלוויזיה או ברדיו צועקת עלי. מה, הם לא יודעים שאימא שלי לא מרשה שיצעקו עלי?

מדי ערב, אני יושב לי בנחת על הספה מנסה להירגע מתלאות היום מול הטלוויזיה, ואז ברגע שמגיע ברייק הפרסום הבלתי נמנע, מתנפלים עלי המפלצונים של הלוטו בצרחות מחרישות אוזניים. אני מתכווץ לי בספה ומחכה שהצרה תחלוף אבל כשהם גומרים, מתחילים לצרוח עלי האנשים של בזק ומיד אחריהם אני מותקף בצעקות על ידי הדמויות המצוירות של נטויז'יון. וכל זה במקבץ אקראי אחד. די! תפסיקו לצעוק עלי, אני לא חירש ואני לא מגיב טוב לצעקות.

אני לא יודע מי החדיר למוחותיהם של פרסומאינו החרוצים שצעקות עובדות? אולי זה נובע מהסברה ששררה בארץ בעבר הלא רחוק, שבארצנו האהובה בלי לצעוק אי אפשר להשיג דבר. או שמא הפרסומאים מחזיקים במחקרים סודיים המוכיחים שהישראלים כבדי שמיעה.

אולי זה גם ההסבר לנוהג הנפסד של זכייני הטלוויזיה להגביר את הווליום ברגע שהם עוברים לפרסומות. למרות שזה בניגוד לחוק ולמרות שהם מכחישים זאת. עובדה שזאת עובדה.

ורק כדי להוסיף חטא על פשע, באים פרסומאינו החביבים וצועקים עלינו מכל פרסומת, כאילו היינו ילדים חירשים ומפגרים שאם לא יצעקו עלינו לא נשמע ולא נציית.

אז יש לי חדשות בשבילכם מכובדיי הפרסומאים. החדשה האחת: כשצועקים עלי אני נאטם ולא שומע כלום ויחד עם זאת אני מפתח אנטגוניזם מר נגד כל מי שעושה זאת ואין סיכוי שבעולם שאני אי פעם ארכוש את המותג הנצעק אלי. והשנייה - עשויה להישמע לכם מפתיעה משהו אבל במקום שכולם צועקים דווקא הדיבור השקט נשמע טוב יותר. חז"לינו כבר עלו על הסוד הזה כשאמרו "דברי חכמים בנחת, נשמעים".

אני יכול לספר לכם שכאשר אני נכנס לכיתה רועשת, הדרך האפקטיבית ביותר להשתיק את הסטודנטים היא דיבור לחשני. אני מתחיל לדבר בשקט ולפתע כולם משתתקים כדי לשמוע את דברי. לו הייתי מנסה לגבור על הרעש בצעקות, אין סיכוי שמישהו היה שומע אותי והייתי נותר עם גרון ניחר.

אני ממליץ לכל פרסומאי ישראלי, להתבונן פעם בטלויזיה האנגלית וללמוד מהאנגלים איך הם מדברים אל לקוחותיהם. בנחת, בכבוד, בשקט, באינטימיות. איש לא צועק ואיש לא מרים את קולו. ואני יכול להעיד שזה יעיל עשרות מונים מהצעקות המקובלות אצלנו.

נכון, ישראל זה לא אנגליה וכאן נוהגים סגנונות דיבור ונימוסים אחרים, ובכל זאת אני מציע לכם לנסות זאת פעם. לא תצטערו על כך. אני מבטיח.

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת