העיסוק התקשורתי באיראן: "אין שום דיון, יש רק קשקוש ציבורי על עצם הדיון"

רבות כבר נכתב ונאמר על השאלה אם ישראל צריכה לתקוף את איראן או לא. כמו כל נושא חם שעולה לכותרות, הדבר נדון בכל עיתון, בכל מהדורת חדשות, בכל פאנל ובכל תכנית נישה, אלא שבעניין הנוכחי, בניגוד אולי לאחרים, רב הנסתר על הגלוי.

לאזרחים בישראל וגם לתקשורת שמתפקדת על תקן ה"מודיע" או לחילופין, שופר לדעות שונות, אין באמת המידע הדרוש להחלטה המדוברת. הסיבה לכך פשוטה: לא באמת משתפים אותנו במידע מודיעיני, גם לא באפשרויות הצבאיות-אסטרטגיות ואפילו לא בתשובה לתהייה אם בכלל יש לנו יכולת לתקוף.

אז מה למעשה נשאר מכל זה? דיון תקשורתי-ציבורי ותו לא. כאן עולות שאלות כמו האם יש בזה צורך בכלל והאם כל מה שנשמע בתכניות השונות ושנדפס על גבי עמודי עיתונים משרת את הציבור או לא. אם מעלים את השאלות בפני רביב דרוקר מחדשות 10, התשובה היא - בטח שכן.

"ברור שאני חושב שצריך לעשות דיון", אומר דרוקר לאייס, "זו שאלה שנוגעת לכל אחד ואחד מאתנו ושעצם קיומה יכול להשפיע על כולנו. אמנם לא נחשף כאן דבר בנושא המבצעי אלא רק העובדה שברק ונתניהו רוצים לעשות כך וכך ונכון, אין לנו יכולת להחליט אבל אנחנו צריכים לפחות להיות מודעים".

-ומה עם ההיסטריה שנוצרת סביב זה? "זאת המציאות כאן. אין מה לעשות".

בהמשך לדברים האלה, למגיש הותיק מוטי קירשנבאום, שחולק עם דרוקר את אותו אולפן, דווקא יש ראייה לגמרי אחרת של הדברים. "מה שמצטייר הוא שלא קיים כאן דיון אלא קשקוש ציבורי על עצם הדיון", קובע קירשנבאום. "במקרה כזה, כל הוריאציות אפשריות. כולם כבר מסכימים שלא יהיה דיון על המהלכים האסטרטגיים; חלק אמרו שזו שטות, חלק אמרו שזה מסוכן והיו עוד ועוד דעות לכאן ולכאן. לתקשורת, בכל אופן, זה נהדר כי היא יכולה להמשיך ולדבר על זה, בטח בתקופות של יובש (באייטמים - ד"פ)".

-ומה עם הציבור, לו בכלל יש רווח מכל הקשקשת הזאת? "כן, כי הוא חי באשליה שיש לו חלק בוויכוח. הנה, יש סקרים שמתפרסמים - 41 אחוזים בעד, 39 אחוזים נגד וכולי, אבל האמת היא שאלה שמצביעים בעד לא יודעים למה הם בעד ואלה שאומרים נגד לא יודעים למה הם נגד. במציאות, הציבור שותף רק בדיון על עצם הוויכוח, על השאלה אם לקיים ויכוח או לא".

-אז אתה בעד עצירה של הדיון הזה? אולי הקיום שלו רק יוצר בהלה? "לא, מה גם שאי אפשר לעצור. אנחנו לא לבד בעניין הזה כי תמיד יהיו גם אתר האינטרנט הזה, העיתון ההוא ומהדורת החדשות הזו והזו. מה יוצא מכל זה? אנחנו מתקשקשים ובסוף היום מתקבלת החלטה אצל מי שאמון על כך ואני, כציבור, יוצא מתוך נקודת הנחה שאלה שהחליטו יודעים מה הם עושים".

תחרות בין ערוצית קיימת, את זה כולם יודעים, אבל בסופו של יום נראה שכולם מסכימים אלה עם אלה, בטח אם מדובר בשאלת האפשרות לדבר על הדברים - ולהמשיך לדבר עליהם. אודי סגל מחדשות ערוץ 2 מסכים עם קודמיו על חשיבותו של הדיון אבל בדומה לקירשנבאום - ופחות בדומה לדרוקר, הוא נשמע מעט מסויג. "הדיון הציבורי חשוב והכרחי אבל הוא גם מוגבל ושקרי", הוא אומר לנו.

-למה שקרי? "כי אנחנו לא באמת יכולים לדון בפרוטרוט על כל הסיבות לתקיפה או על הסיבות להימנעות ממנה. יוצא מזה, שאנחנו לא יכולים לקיים דיון אמיתי".

-אז למה מקיימים אותו בכלל, ספין אולי? "כן, כספין או כסוג של מהלך דיפלומטי. אולי אנחנו לא יכולים לתקוף באמצעות מטוסים אלא דווקא באמצעות צוללות. מישהו מהאזרחים בכלל יודע מה האפשרויות? לא, אבל מה שכן, האזרחים כן צריכים לדעת פחות או יותר על מרחב השיקולים של המנהיגים".

-אבל לא באמת יודעים מה השיקולים שלהם "נכון".

כששואלים את העיתונאי הוותיק דן מרגלית מה דעתו על העניין הוא בכלל קובע, שלמרות שיש צורך בדיון, רוב רובו מתקיים - וצריך להמשיך להתקיים - רק בקרב מקבלי ההחלטות. "סוג כזה של התדיינות מתנהל בישראל כבר כמה שנים. ביבי, ברק, יעלון ודומיהם - מגירותיהם מלאות ברבבות מילים ובפרוטוקולים שמנתחים את הסוגיות השונות של אפשרות התגובה הישראלית. לי אישית נראה שכך הדיון צריך להתנהל, וכך הוא באמת מתנהל".

מרגלית, שנשמע מאוד תקיף בדעותיו, מוסיף שכבה של תקיפות ואומר גם כי הדיון ה"פרוע" (הגדרתו), כפי שפתח אותו מאיר דגן, הוא שגוי ואף מזיק. "מעבר לזה, הדיון הזה גם לא נושא פירות, כי אם ישראל צריכה לתקוף או לא - התשובה לכך נמצאת בפרטים והרי אין דרך שהציבור יידע מספיק פרטים כדי להתייחס לעניין נקודתית ועובדתית".