תקשורת במתקפה? העיתונאים צריכים להבין למה הציבור זועם עליה

כנס העיתונות באילת בשבוע שעבר, הוקדש ברובו לדאגה של עיתונאים, שדרים, עורכים ומנהלי תקשורת, ל"סכנה למעמדה של העיתונות בישראל", לאור מהלכי החקיקה האחרונים בכנסת. אבל בואו נבחן פעם אחת את הציבור שניפגע מהתקשורת ואולי נבין למה כועסים עליה, וזאת כמובן בלי להצדיק בהכרח את העליהום על התקשורת.

הציבור לא באמת יודע איך מתנהלת התקשורת. הוא חושב שמטרתה לפעול בדרכים של צדק ויושר. במקרים לא מעטים - לא אלה פני הדברים בשטח. חשוב לזכור שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, והרי כמה דוגמאות מכך לפניכם:

עיתונאי פונה לאישיות מסוימת ומבקש ממנה לענות על מספר שאלות לכתבה העוסקת בו. המבוקר משוחח עם הכתב, עונה לשאלות ומניח שהצליח במידה מלאה או חלקית להפיס את דעתו של הכתב. לרוב, לא זו תהיה התוצאה. אתה פותח את העיתון ונדהם: כל הטענות נגדיך מופיעות בכותרת גדולה, דבריך, רק בחלקם כמובן, מופיעים בקטן בסוף הכתבה. גם עובדות שסתרת -מופיעות בכתבה.

התירוץ של התקשורת הוא תמיד: "תגובתך הייתה ארוכה מדי". שאלה: למה תמיד התגובה היא זו שארוכה מדי ולא הכתבה? שאלה נוספת: למה לכלי תקשורת שמקצץ תגובה, יש הזכות להסביר ש"תגובתך לא הייתה עניינית"? אני אומר: מי שמכם להביע דעה על התגובה ולתת לה ציון? בעיני זו חוצפה. המבוקר צריך למסור במינימום מילים, את התגובה הטובה ביותר שתגן עליו, בלי צנזורה (למעט כמובן התבטאויות גסות רוח וכו').

* בדיקת יפעת Social: כ-60% מהשיחות ברשת השבוע קראו לסגירתו של ערוץ 10

נעבור עכישו לנושא מאד חשוב - טעויות בשגגה או בזדון, של כלי תקשורת. התקשורת בארץ היא ישראלית במלוא מובן המילה, כלומר - לא רוצה להתנצל. כשאתם קוראים התנצלויות - זה לרוב משום שמישהו אנס את כלי התקשורת להתנצל.

לרוב, בקשה תמימה לתיקון של גורם שחש כי נגרם לו עוול - נענית בשלילה. אבל, נניח שבסוף הצלחת לשכנע את כלי התקשורת שאתה צודק ויש לפרסם תיקון או התנצלות (פעמים רבות רק בהתערבות של עורך הדין שלך), האם נדמה לך שתימצא צדק? טעות בידך. כלי התקשורת אינם מפרסמים ידיעה חדשה ובה כותרת המסדירה את העניין. לא. הם יפרסמו ידיעה תחת הכותרת הקטנה: 'תיקון' או 'הבהרה'. הכותרת 'התנצלות' מושגת רק במקרים חריגים ביותר אחרי התכתשויות קשות וממושכות עם כלי התקשורת.

כאשר אתה חש עוול אך העיתון מסרב לתקן, עומדות בפניך 2 אפשרויות: האחת יקרה וארוכה - הגשת תביעת לשון הרע, והשנייה שאמורה להיות קצרה ויעילה - פניה לבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות. הבעיה היא שגם הטיפול בתלונה במועצת העיתונות נמשך זמן לא קצר משום שהבירור נעשה במתכונת של בית דין, השולח כתבי טענות, מקבל תגובות ורק אז מקיים דיון. ונניח שזכית בדין - האם תקבל חשיפה ההולמת את הפגיעה בך? שוב התשובה היא לא, וזאת בשל אופן הפרסום לפיו כלי התקשורת שייצא חייב בדין יפרסם את פרוטוקול הדיון אך לא ידיעה בעלת כותרת. הכותרת תמיד תמיד תהיה "החלטת בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות" והתוכן לא עיתונאי, אלא משפטי. כלומר, תיאור העובדות והדיונים. ורק בסוף בסוף - התוצאה.

כחבר חדש במליאת מועצת העיתונות, הצעתי להלחם לשינוי המצב כך שבתוך המועצה יפעל אומבודסמן שיוכל ברוב המוחלט של המקרים לתת למלינים שפנייתם מוצדקת, התייחסות מהירה מאד. לדעתי, 95% מהתלונות יכולות להתברר תוך 24-48 שעות כאשר לאומבודסמן תהיה הזכות הבלעדית להכתיב לכלי התקשורת את הכותרת, את הידיעה המתקנת, את גודל הידיעה ואת מיקומה. כך ייעשה צדק.

אז נכון, התקשורת נמצאת תחת מתקפה, ונכון שצריך לאפשר לה חופש עיתונאי, אבל כפי שהתבטא לפני זמן קצר אחד מבכירי בניה של התקשורת, בן כספית אותו אני מעריך מאד, במאמר (מ-22 בנובמבר 2011) בו תקף אף הוא את הכוונה להתאנות לתקשורת: "כן, צריך להודות, הרווחנו ביושר את הביקורת המוטחת בנו, את מעמדנו השוקע בציבור ואת כל השמחים לאידנו. אף פעם לא הבנתי מדוע קשה כל כך לחלץ התנצלות מכלי תקשורת ישראלי. מה כל כך נורא בלהודות בשגיאה, לתקן או להתנצל".

I REST MY CASE.

רוני רימון הוא שותף במשרד 'רימון-כהן-שינקמן'