ילד הזכוכית מציאותי: התאונה תקרה, התוצאה בידיים שלכם

"כל קמ"ש שאתה מוריד, מעלה את הסיכוי של הולך הרגל להישאר בחיים. חיים תלויים במהירות שלך" אומר קריין על רקע סרטון שמציג שני מצבים מאד ברורים: פגיעה בהולך רגל במהירות 60 קמ"ש, ופגיעה באותו הולך רגל במהירות של 40 קמ"ש.

הולך הרגל הוא ילד המדומה לילד עשוי זכוכית. הפגיעה במהירות 60 קמ"ש מנפצת אותו לרסיסים, בעוד שפגיעה במהירות 40 קמ"ש משאירה אותו בחיים ורק פוצעת אותו ברגלו.

לקח לי זמן להבין עד כמה הסרטון חכם

לכאורה, הדבר הבולט ביותר הוא השימוש בזכוכית. דימוי חזק לכשעצמו, שמסמל את החיים התלויים על בלימה, את שבריר הרגע בו הכול יכול להשתנות, ובעיקר את השאיפה שלנו לגונן על ילדינו כאילו היו עשויים זכוכית שבירה.

דימוי הזכוכית עונה על עקרון ההזדהות. דווקא בגלל שקל יותר לראות בובת זכוכית מתנפצת מאשר אדם אמיתי נפצע, מתרסק ומדמם, אנו מסוגלים להסתכל, להתרשם ולא להיאטם נוכח התאונה. אנחנו מגיבים רגשית אבל אנחנו עוד שם, צופים בסרטון ולא שמים את הידיים על הפנים תוך כדי חיפוש השלט-רחוק.

אולם, מעבר למטאפורה החזקה, נאמן הסרטון באופן אמיץ במיוחד לעקרון המציאות. על פי עקרון זה, ה"פתרון" לא מציג מניעה טוטאלית של התאונה. יש תאונה אבל היא לא קטלנית.

כדי להציג את הפתרון לבעיה, בפרסומת, כרע במיעוטו, ולא כמניעת כל רע אפשרי, צריך לוותר על הפנטזיה שהעולם יכול להיות מושלם. בתוך גבולות גזרה אלה, של עולם שלנצח יהיה פגום, מראה לנו הסרטון איך עדיף להתנהל..

אנו מורגלים לקמפיינים של "בעיה ופתרון". חריקת הבלמים - במקרה שאכן שמרת מרחק, לא נהגת שיכור, כן חגרת חגורת בטיחות, לא סימסת בטלפון ולא נרדמת בעת הנהיגה - תמיד נעצרת מילימטר לפני העמוד או הקרבן או התהום.



לפעמים הפתרון הוליוודי מדי, דרמאטי מדי, ואז, במקום שאומר לעצמי "לי זה לא יקרה" בהקשר לתאונה, אני מתקשה להאמין שאצליח לבלום בדקה התשעים, ובכך למנוע אותה... ואז "לי זה לא יקרה" תוקף את הפתרון ולא את הבעיה. במקום שאכחיש את המועדות שלי לבצע התנגשות, אני מתקשה להאמין שחיי או חיי הולך הרגל יינצלו בשבריר שנייה..

לכן, דווקא בגלל שתשדירי בטיחות בדרכים נוטים לדבר אלינו ב"שחור לבן", פותח הקמפיין הנוכחי גזרה חדשה, הלא היא גזרת ניהול הסיכונים המציאותית. אנחנו לא ג'יימס בונד ויש סיכוי שנעשה טעויות בחיינו. זה מפחיד וכמעט לא דיפלומטי לחשוב ככה.

את המציאות האפורה הזו מציג הקמפיין ואומר לנו: כולנו לא מושלמים וכולנו עושים טעויות, אולם עדיף לעשות אותן במהירות של 40 מאשר 60.
מאז הקמפיין אני מוצאת את עצמי מודעת לעובדה הפשוטה - מהי המהירות בה אני נוהגת בשטח בנוי. אפקטיביות מיידית למסר שהקריב את הגחמה להציל את העולם...