דחיית תביעה בדבר בטלות הסכם פשרה מול פקיד השומה

בית משפט השלום בירושלים דחה תובענה שעניינה בקשה לביטול הסכם פשרה שעליו חתם רואה החשבון של התובע בשמו מול פקיד השומה. לטענת התובע, ייפוי הכוח שנחתם עם רואה החשבון לא התייחס לחתימה על הסכמי פשרה, ומשכך הסכם הפשרה בטל ומבוטל. עוד נדחתה טענתו של התובע כי הסכם הפשרה בטל מחמת טעות שבדין. בית המשפט פסק כי ככל שקיימת טעות הרי מדובר בטעות בכדאיות העסקה שאינה מחייבת את ביטול ההסכם. השאלה המשפטית והרקע העובדתי ביום 8.5.2002 חתם התובע על ייפוי כוח לרואה החשבון דיל. התובע שכר את שירותיו של רואה החשבון כדי לטפל בשני עניינים עיקריים - האחד, קיזוז הפסד מנכס בית בשנת 1999, והשני, טיפול בפריסת קצבת הנכות שקיבל התובע. התובע חתם על ייפוי כוח בנוסח סטנדרטי, המסמיך את רואה החשבון "להיות בא כוחי ולפעול בשמי בכל פעולה שהינה בסמכותו לפי החוק בקשר לכל אותן הפעולות שאני רשאי וחייב לעשות לפי פקודת מס הכנסה, חוק מע"מ וחוק מס רכוש". ביום 18.1.2006 חתם רואה החשבון בשם התובע על הסכם שומה לשנים 2002 ו-2004. בעקבות ההסכם האמור חויב התובע במס בסכום של 62,000 ש"ח, ובהמשך לכך ננקטו נגדו הליכי גבייה שונים. התובע טוען כי לרואה החשבון לא הייתה הרשאה לחתום בשמו על ההסכם. לטענתו, רואה החשבון חתם על ההסכם ללא ידיעתו, ללא הסכמתו ובלא שיהיה מוסמך לעשות כן. הוא עשה כן לאחר שנותק הקשר והסתיים בפועל הייצוג של רואה החשבון, עם הגשת הדוח לשנת 2004. עוד טוען התובע כי נודע לו לראשונה על הסכם הפשרה עת ננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל. התובע מוסיף וטוען כי ייפוי הכוח לא התייחס ולא נועד להתייחס לחתימה על הסכמי פשרה, ומשכך הסכם הפשרה בטל ומבוטל. עוד טוען התובע כי יש לבטל את הסכם הפשרה מפאת טעות שבדין. דיון נקודת המוצא לדיון מצויה בכך שההסכם שבו מדובר הוא על פי טיבו הסכם פשרה. בייפוי הכוח שניתן לרואה החשבון אין לכך הרשאה מפורשת כאמור - ההרשאה שניתנה בייפוי הכוח כללית, ומתייחסת ל"כל פעולה שהינה בסמכותו לפי החוק בקשר לכל אותן הפעולות שאני רשאי וחייב לעשותן לפי פקודת מס הכנסה...". היא אינה עומדת לכאורה בדרישות הוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965. ברם, מהשיקולים המנויים להלן נפסק כי חרף היעדרה של הרשאה מפורשת בייפוי הכוח שהוצג, לא ניתן לקבל את טענת התובע כי רואה החשבון פעל, בחתימה על ההסכם, בחריגה מההרשאה. ראשית, מדובר בעניין אשר התובע הסמיך את רואה החשבון לטפל בו. שנית, הבקשה לפריסת הקצבה לאחור הועלתה לראשונה על ידי רואה החשבון בשם התובע ביום 16.7.2003. באותה נקודת זמן אין התובע חולק כי יוצג על ידי רואה החשבון דיל בעניין זה עצמו. שלישית, התובע לא העלה טענות כנגד עצם הפריסה לאחור בתכתובת הענפה שניהל עם הנתבע עובר להגשת התביעה. הוא גם לא העלה טענות לעניין זה בתובענה. טענות בסוגיה זו עלו לראשונה בשלב הגשת תצהירים מטעמו. הגם שבהחלטה קודמת נדחתה טענה בדבר שינוי חזית לעניין זה, יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי הייתה הרשאה כנדרש לרואה החשבון להתקשר בהסכם לעניין זה. רביעית, קיים פער בלתי מוסבר בראיות בכל הנוגע לשכר הטרחה ששילם התובע, לשיטתו שלו, לרואה החשבון. עולה כי קיים סכום ששולם בסך 2,500 ש"ח אשר לא ניתן לעניינו הסבר ברור על ידי התובע. לא ניתן לשלול כי סכום זה שולם בגין ההסכם, מה גם שלא ניתן הסבר חלופי לעניין זה. חמישית, זמן קצר לפני חתימת ההסכם (18.1.2006) הגיש רואה החשבון דוח בשם התובע (נובמבר 2005). מעדות התובע עולה כי בתחילת 2006 שילם לרואה החשבון שכר טרחה בגין הגשת הדוח. עובדה זו מלמדת כי השניים היו בקשרי עבודה סמוך לחתימת ההסכם. יש בכך כדי לחזק את התזה שלפיה במועד הרלוונטי פעל רואה החשבון דיל בהרשאה. שישית, טענות התובע לפעולה של רואה החשבון ללא הרשאה נגועות בשיהוי משמעותי ובלתי מוסבר. שביעית, התובע בחר במודע שלא לזמן לעדות את רואה החשבון. מדובר בעדות רלוונטית וחשובה במישרין לעניין. ההימנעות מזימונו של רואה החשבון יוצרת הנחה כי אילו היה מזומן להעיד, הייתה עדותו עומדת לרועץ לתובע. כאמור לעיל, שירותיו של רואה החשבון נשכרו גם לצורך טיפול בנושא קיזוז הפסדים מנכס בית. ההסכם אינו מתייחס באופן מפורש לעניין זה. עם זאת, ניתן להבין מטיעוני הנתבע עצמו כמוסבר לעיל כי הושגה לעניין זה הסכמה, אשר היה בה אלמנט של ויתור על טענת התובע לקיזוז ההפסדים האמורים בשנת המס 2000. במצב זה, חלק מן השיקולים אשר עמדו ביסוד הקביעה כי אין לקבל את טענת היעדר ההרשאה בסוגיית הפריסה לאחור - אינו רלוונטי לסוגיית קיזוז ההפסדים. עם זאת, חלק משמעותי מן השיקולים העומדים ביסוד הקביעה האמורה יפה גם בסוגיית הקיזוז. הדברים אמורים בהשתהות התובע בהעלאת הטענה בעניין, בלוח הזמנים, בנושא שכר הטרחה ובקושי הנובע מאי זימונו של רואה החשבון לעדות. מכלול זה מקשה על קבלת הטענה של היעדר הרשאה גם לעניין זה. ביטולו של הסכם הפשרה מחמת טעות שבדין - לעניין זה מעלה התובע כמה טיעונים כלהלן: (א) התובע טוען כי רואה החשבון דיל טעה בכך שביקש פריסה אחורה של קצבת הנכות לשנים 2004-1999, במקום לבקש פריסה שש שנים קדימה. (ב) התובע טוען כי ההסכם מתעלם משורה ארוכה של טענות מהותיות, שיש בהן כדי להקטין את חבות המס ואף להביא לכדי החזר מס. על פי הטענה, יש להכיר בנכות שנקבעה לו לפי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). נוסף על כך טוען התובע כי התקבולים שקיבל בגין אובדן כושר עבודה פטורים ממס לפי סעיפים 9(7) ו-9א(ב)(1) לפקודה. על פי סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, יכול התובע לטעון לטעות בדין. עם זאת, הפסיקה קבעה כי יש לנהוג משנה זהירות בביטול הסכם פשרה ויש להשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. ביסוד גישה זו עומדת החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה, כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים. הנתבע אינו חולק על כך שניתן היה לבצע פריסה קדימה במקרה הקונקרטי. מן הראיות עולה כי אילו היה התובע מבקש פריסה קדימה - קיימת סבירות שהוא לא היה משלם מס. עם זאת, אין הטעות האמורה חורגת מגדר טעות בכדאיות העסקה. אין מקום לאימוץ גישה גמישה, אשר תאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו. כמו כן יש לדחות את טענתו של התובע לעניין טעות שבדין בגין אי מתן פטורים ממס מכוח הוראות סעיפים 9(5), 9(7) ו-9א(ב)(1) לפקודה. סעיף 9(5) לפקודה קובע כי נכים זכאים לפטור אוטומטי ממס לפי אחד מרשימת החוקים המנויים בסעיף האמור. התובע לא קיבל קצבת נכות מכוח החיקוקים האמורים, ולא הונחה בפני בית המשפט תשתית כי נכותו של התובע נקבעה במצב זה על פי ההסדר הקבוע בדין. מסקנה זו אינה משתנה גם נוכח העובדה שוועדה רפואית של "מבטחים" קבעה את נכותו. עוד נקבע כי התובע לא היה זכאי לפטור מכוח סעיף 9(7) לפקודה ולפטור מכוח סעיף 9א(ב)(1) לפקודה. תוצאה התובענה נדחתה. בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות.

בבית משפט השלום בירושלים לפני כב' השופט עודד שחם ניתן ב-31.10.2012