רשתות חברתיות - כמה היבטים משפטיים

הרשתות החברתיות בכלל, ורשת פייסבוק בפרט, הפכו זה כבר לחלק בלתי נפרד מחייהם של אנשים רבים, והתופעה רק הולכת וצוברת תאוצה. במקביל ליתרונות הרבים והכלים המגוונים שמעמידות הרשתות החברתיות לרשותנו, מתעוררות (כמובן) לא מעט שאלות ובעיות משפטיות, שהן רק קצה הקרחון שבו אנחנו נתקלים כבר כיום. להלן נסקור בקצרה שני נושאים משפטיים הקשורים ברשתות החברתיות ועליהם אנו ממליצים לתת את הדעת, איש איש בתחום עיסוקו.

הרשת החברתית ו"חוק הספאם" ------------------------------------------------- תיקון מספר 40 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב-1982, אשר זכה לכינוי "חוק הספאם", נכנס לתוקפו ביום 1.12.2008. בין היתר הטיל תיקון 40 איסורים ומגבלות על משלוח דבר פרסומת באמצעות הודעה אלקטרונית. "הודעה אלקטרונית" מוגדרת כמסר בזק מקודד המועבר ברשת האינטרנט אל נמען או אל קבוצה של נמענים, וניתן לשמירה ולאחזור בדרך ממוחשבת. לפיכך אין ספק כי הודעה אשר נשלחת במסגרת הרשת החברתית לחברי קבוצה מסוימת, בין שהיא מגיעה אליהם באמצעות הדואר האלקטרוני עקב ההגדרה שהגדירו אותם חברים בחשבונם, ובין שהיא מגיעה אליהם דרך עמוד המשתמש שלהם ברשת החברתית, היא בגדר הודעה אלקטרונית לפי חוק הספאם. השימוש ברשת החברתית ככלי שיווקי ופרסומי הולך ונהיה פופולרי מיום ליום, בעיקר בקרב עסקים קטנים. במסגרת פעילות זו שולחים בעלי העסקים לעתים קרובות הודעות והזמנות לאירועים (Events) אשר מופצות באופן אוטומטי לכל חברי הקבוצה. מסרים אלה מטרתם, לא אחת, לעודד רכישת מוצר או שירות, או לעודד הוצאת כספים, ולפיכך הם בגדר "דבר פרסומת" לעניין חוק הספאם[1]. לא מזמן קראנו בעיתונים על משרד עורכי הדין אשר שלח למפעילי קבוצות ברשת פייסבוק מכתבי התראה ודרישת תשלום בשם לקוחותיו אשר קיבלו מהם הודעות שהן דבר פרסומת. רובנו הרמנו גבה וחלקנו, מן הסתם, גם גיחך לעצמו למקרא הדרישה המופרכת. לכאורה הטענה אבסורדית, הואיל והצטרפות כ"חבר" ברשת החברתית, בין שלקבוצה ובין שלדף של חבר אחר ברשת, היא וולונטרית לחלוטין. כל אחד מחברי הרשת בוחר לאילו קבוצות להיות משויך, והוא יכול בכל עת להסיר את עצמו מאותה קבוצה, כך שאם "דואר הזבל" שהוא מקבל מקבוצה מסוימת באמת מפריע לו הפתרון המיידי נתון בידיו בדרך של הסרת שמו מאותה קבוצה. ואולם בחינה של "חוק הספאם" כלשונו תראה לנו שכל עוד לא עמדה הטענה למבחן משפטי אמיתי, לא ניתן להתייחס אליה בביטול. את המגבלות שמטיל "חוק הספאם" ניתן לחלק, באופן גס, לשניים: מגבלות על עצם המשלוח ומגבלות צורניות. בהיבט של המשלוח עצמו החוק אוסר משלוח של דבר פרסומת בהודעה אלקטרונית בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען בכתב. החוק מסייג איסור זה ומתיר משלוח דבר פרסומת מקום בו הנמען מסר את פרטיו במהלך רכישה של מוצר או שירות דומים (או משא ומתן לרכישה כזו) והמפרסם הודיע לו כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת מטעמו. נוסף על כך על המפרסם לתת לנמען הזדמנות להודיע לו כי הוא מסרב לקבל דברי פרסומת. הטענה הרווחת היא שאדם אשר מצטרף במודע כחבר לקבוצה בפייסבוק מבין ומסכים לכך שהוא יקבל הודעות מכל חברי הקבוצה. יתרה מכך כמה מן הקבוצות הן קבוצות אשר נועדו במוצהר לקדם עסק, מוצר או שירות מסוים, ולפיכך יש להניח כי המצטרף אליהן יודע היטב כי הוא עומד לקבל מאותה קבוצה הודעות אשר יזמינו אותו לרכוש מוצרים ושירותים הקשורים בקבוצה. עם זאת, ספק רב אם אותה הצטרפות מודעת עונה על דרישת החוק להסכמה מפורשת. המצטרף לרשת פייסבוק, למשל, מוזמן בנימוס "לעיין" בשורה של מסמכים המאגדים את כללי השימוש ברשת החברתית. מדובר בעשרות רבות של עמודים צפופים, אשר ספק אם מי מחברי פייסבוק טרח אי פעם לקרוא. מכל מקום עיון במסמכים אלה מלמד כי הם אינם כוללים הסכמה מפורשת של המצטרף לקבל דברי פרסומת מחברים אחרים, ואף יותר מכך סעיפים מסוימים בתנאי השימוש אוסרים הפצה של דואר זבל בניגוד לחוק החל על כל משתמש! גם אם נניח כי ניתן לשלוח את אותם דברי פרסומת ברשת החברתית, חשוב לזכור כי החוק מכתיב גם דרישות צורניות, כמו למשל הרישום המפורש כי מדובר בדבר פרסומת וההודעה לנמען על יכולתו להסיר את שמו מרשימת התפוצה. לסיכום - אף על פי שלכאורה חוש הצדק של המשתמש הסביר ברשת החברתית מזדעזע למקרא כתבות על תביעות ומכתבי דרישה ממפעילי הקבוצות ברשת החברתית, הרי כל עוד לא תוקן החוק לעניין זה או ניתנה החלטה אחרת של בית משפט מוסמך, מבחינת לשונו היבשה של החוק הודעות בעלות תוכן שיווקי שאתם שולחים לחבריכם ברשת החברתית הן אסורות. ברור לכולם כי אין בכך בכדי להפסיק את הפעילות השיווקית ברשתות החברתיות והיא רק הולכת ומעצימה, אולם המלצתנו היא, למי מכם שבוחר להמשיך ולשלוח הודעות כאלה, להקפיד גם על דרישותיו הצורניות של החוק.

הרשת החברתית ומקום העבודה ------------------------------------------------ למרות ההיקף העצום של השימוש ברשתות החברתיות וחדירתן לכל תחום בחיינו, הרי באופן מפתיע אנו למדים כי בחלק גדול ממקומות העבודה מניח המעביד כי הרשת החברתית קשורה אך ורק לחייהם הפרטיים של עובדים ואינה מעניינו של המעביד. טעות כזו עלולה לעלות למעביד ביוקר, פשוטו כמשמעו. "מעביד" מסוג אחד למד וממשיך ללמוד עובדה זו על בשרו כמעט מידי יום: צה"ל מוצא את עצמו מתמודד עם השימוש שעושים חייליו ומפקדיו בפייסבוק הן בהיבט ביטחון השדה והן בהיבט של חיילים אשר מתעדים את מעשיהם המפוקפקים ומעלים אותם לרשת החברתית, משם הם מוצאים את דרכם המהירה לתקשורת. גם עיריית ירושלים מצאה עצמה נאלצת להתגונן בתביעה בגין לשון הרע אשר הוגשה כנגדה תמונות והערות שמצאו דרכם לרשת הפייסבוק. מאבטחים אשר עבדו עבור קבלן של העירייה צילמו אדם מסוים והעלו את תמונותיו, בצירוף הערות, לדפים הפרטיים שלהם ברשת הפייסבוק, והמצולם בחר לתבוע את העירייה. כל מעביד צריך לזכור שעובד שלו ממשיך להיות כזה גם בשעה שהוא מגיע לביתו וגולש ברשת החברתית באמצעות חשבונו הפרטי בשעת לילה מאוחרת. מטבע הדברים, העובדים יקיימו במסגרת הרשת החברתית "שיחות" על עבודתם גם מחוץ לשעות העבודה. לפעילותם התוססת של העובדים ברשת החברתית, במקום העבודה ומחוצה לו, שני היבטים עיקריים: זליגת המידע ואחריות המעביד. כשאנו דנים בזליגת המידע, הכוונה היא לאו דווקא לעובד המעביר לאחר באופן מכוון ומודע מידע חסוי של המעביד או של מי מלקוחותיו. רבים מן העובדים פועלים בתום לב - הפעילות הפרטית ברשת החברתית מחוץ לשעות העבודה נותנת להם אשליה של פורום אינטימי של חברים שעמם הם משוחחים, ובאווירה זו קל ונח לשחרר מידע, אשר יכול לגרום נזק בל ישוער למעביד. מן המותר לציין שהאינטימיות של הרשת החברתית אין מאחריה ולא כלום. תארו לכם לדוגמה עובד של יצרנית מזון, אשר בשעת לילה מאוחרת עסוק בדיונים על דא ועל הא עם "חבריו הקרובים" בפייסבוק, ובדרך אגב מספר להם על חשד לתקלה חמורה באחד ממוצרי החברה. לאור אופייה הוויראלי של הרשת החברתית, אך סביר הוא להניח כי עד אור הבוקר תמצא הידיעה את דרכה לעמודים הראשיים של העיתונים. אחריות המעביד למעשיהם ולדבריהם של עובדיו ברשת החברתית אף היא נושא נכבד שיש לתת עליו את הדעת. עיריית ירושלים וצה"ל אינם היחידים שמצאו את עצמם מתמודדים עם מעשיהם של עובדיהם כפי שבאו לידי ביטוי ברשת החברתית. "לאווירה האינטימית" שצוינה לעיל מתווסף אלמנט נוסף, והוא "ההרגל לאנונימיות". משך שנים הורגלו הגולשים לכך שרשת האינטרנט שומרת על אלמוניותם. אנונימיות זו היוותה כר פורה לפעילויות רבות, חלקן חשובות כמו חשיפת שחיתויות והבעת דעות, וחלקן פוגעניות, כמו השתלחויות חסרות רסן בפורומים, שיתוף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים וניבולי פה בטוקבקים. עובדתית, רוב המשתמשים ברשת החברתית עושים שימוש בשמם האמיתי ולעתים אף בתמונתם, אולם רבים מהם טרם הפנימו את המעבר, ולעתים הם מרשים לעצמם לפרסם דברים מתוך אשליה של אנונימיות. התוצאה היא חשיפה של המעביד לתביעות שונות ומשונות בגין מעשיהם של עובדיו ברשת החברתית. אז מה עושים? יחידות מסוימות בצה"ל פשוט אסרו על החיילים להשתמש ברשתות החברתיות. ברור שפתרון כזה אינו ישים ברוב מקומות העבודה האזרחיים. עם זאת, מומלץ ביותר שכחלק מנוהלי העבודה בכל מקום עבודה וכחלק מן הכללים שהעובדים במקום העבודה כפופים אליהם, יגבש כל מקום עבודה תקנון, נוהל או כללים להתנהגות עובדיו ברשתות החברתיות. תקנון כזה יחדד לעובדים את הסכנות הטמונות ברשת החברתית ויגביר את המודעות שלהם למותר ולאסור ברשת מחד גיסא, ומאידך גיסא יקנה למעביד כלי משפטי במקרה של עובד שסרח. בין היתר יכלול תקנון כזה כללים בדבר אבטחת המידע, התנהגות הולמת ואתית ברשת, הקפדה על סודיות בדבר ענייניהם של לקוחות, קניין רוחני, והימנעות מהטעיה ומלשון הרע. כמובן, תקנון כזה לא יפתור את הבעיה לחלוטין, אך לפחות יגביר את המודעות לנושא ויספק למעביד פתרונות לתרחישים מסוימים.

* יובהר בזאת כי אין בסקירה לעיל משום חוות דעת משפטית, ואין בה כדי להחליף ייעוץ משפטי מתאים.

הערות הכותב: [1] החוק דורש, אמנם, שהמסר יופץ "באופן מסחרי", מונח שגם הוא נתון לפרשנות, אולם לצורך מסמך זה הנחנו כהנחת העבודה ששיגור למספר רב של נמענים הינו בגדר "שימוש מסחרי".

באדיבות משרד עורכי דין נעמי אסיא ושות', עורכי פטנטים ונוטריונים

(*) המידע באדיבות "נטו+" - כתב העת לעבודה ולניהול משאבי אנוש מבית "חשבים-HPS"