הפרשי הצמדה וריבית בגין הלנת שכר אינם פטורים לפי סעיף 9(21)(א) לפקודה

תקציר ע"מ 1221/04 יעקב חיננזון נ' פקיד שומה למפעלים גדולים

בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק כי סכומים שקיבל המערער במסגרת הסדר פשרה עם מעבידתו, שכונו "הפרשי הצמדה וריבית בגין הלנת שכר" אינם בבחינת "פיצוי הלנת שכר" כמשמעות מונח זה בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 יכונה (להלן: "חוק הגנת השכר"), שבמהותם הם פיצוי עונשי. לאור האמור נפסק כי במקרה זה לא חל סעיף 9(21)(א) לפקודה הפוטר ממס פיצוי הלנת שכר. השאלה המשפטית והרקע העובדתי המערער הועסק כמנכ"ל בחברות "איסתא" ו"איסתא ליינס". בעקבות חשד לביצוע עבירות פליליות על ידי המערער כנגד איסתא (חשדות שהופרכו מאוחר יותר), הודיעה איסתא למערער על פיטוריו ביום 26.3.1985. בעקבות פיטוריו הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. התביעה התקבלה בנוגע למרבית מרכיבי התביעה, אך בפסק הדין נקבע במפורש כי הסכומים בתיק לא יישאו פיצויי הלנה בשל המחלוקת הממשית שהייתה בין הצדדים. תחת זאת קבע בית הדין בנוגע לסכומים שנפסקו כי סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בהסכם העסקה. שני הצדדים ערערו לבית הדין הארצי לעבודה על פסק הדין של בית הדין האזורי. במסגרת זו הושג הסכם פשרה בין הצדדים שאושר על ידי בית המשפט הארצי לעבודה, ובו נקבע כי סכום הפשרה בסך 6,873,103 ש"ח יכלול את המרכיבים כלהלן: סך של 331,051 ש"ח בגין חוב שכר עבודה ונלוות, וסך של 6,542,052 ש"ח (להלן: "הסכום שבמחלוקת") בגין "הפרשי הצמדה וריבית על הלנת שכר". המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא אם הסכום שבמחלוקת הוא בבחינת הכנסה חייבת בידי המערער, או שמא מדובר בהכנסה הפטורה ממס מתוקף סעיף 9(21)(א) לפקודה, אשר פוטר ממס "סכום שקיבל עובד כפיצוי הלנת שכר על פי חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, בגבולות סכום הפרשי הצמדה וריבית על השכר המולן". דיון כאמור, בית הדין הארצי לעבודה אישר בפסק דינו את הסכם הפשרה שאליו הגיעו הצדדים. הסכם הפשרה נוקט בלשון "הפרשי הצמדה וריבית בגין הלנת שכר", ולא בלשון "פיצוי הלנת שכר" הנובעת מחוק הגנת השכר. לנגד עיניו של בית הדין הארצי לא עמד הסכם פשרה הקובע פיצוי הלנת שכר במובן המונח בחוק הגנת השכר, ולכן אין מקום לייחס לבית הדין קביעה פוזיטיבית לפסוק פיצוי זה כפי שמבקש לייחס המערער. סעיף 9(21)(א) לפקודה קובע כי "סכום שקיבל עובד כפיצוי הלנת שכר על פי חוק הגנת השכר, תשי"ח -1958, בגבולות סכום הפרשי הצמדה וריבית על השכר המולן" יהיה פטור ממס. פיצוי הלנת שכר הוגדר בסעיף 17 לחוק הגנת השכר. מדובר בפיצוי עונשי שסנקציה בצדו. לאור הדרקוניות שבפיצוי עונשי זה, סעיף 18 לחוק הגנת השכר מקנה לבית הדין האזורי לעבודה את הסמכות להפחית או לבטל את פיצוי הלנת השכר בתנאים הנקובים בסעיף. כלומר, עצם הקביעה כי שכרו של עובד הולן, כפי שנטען כי הולן שכרו של המערער במקרה הנדון, אינה מחייבת כי יוטל על המעביד לשלם פיצוי הלנת שכר. בפסק הדין שניתן בבית הדין האזורי, השתמש בית הדין בסמכותו לפי סעיף 18 לחוק הגנת השכר וקבע כי לאור המחלוקת הממשית שהתעוררה בין הצדדים, הסכומים שנפסקו לא יישאו פיצויי הלנת שכר. הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הארצי לעבודה, לא חרג כאמור מהחלטת בית הדין האזורי ולא הטיל על איסתא לשלם למערער פיצוי בגין הלנת שכר. בהסכם הפשרה נקבע כי איסתא תשלם למערער הפרשי הצמדה וריבית בגין הלנת השכר. פיצוי הלנת השכר המוגדר בסעיף 17 לחוק הגנת השכר הוא כאמור פיצוי עונשי, ואינו מתמצה בהפרשי הצמדה וריבית בלבד. סעיף 9(21)(א) לפקודה מתייחס במפורש למקרה שבו נפסק פיצוי הלנת שכר, כלומר פיצוי עונשי, וקובע כי מרכיב הפרשי ההצמדה והריבית מתוך סך פיצוי הלנת השכר יהיה פטור ממס. להבדיל, כאשר לא נפסק לטובת הנישום פיצוי הלנת שכר אלא התקבול כולל רק את הפרשי ההצמדה והריבית בגין שכר שהולן - הרי התקבול אינו נופל בתחולת סעיף 9(21)(א) לפקודה ואין המערער זכאי ליהנות מהפטור. במקרה הנדון, משקבע בית הדין האזורי כי המערער אינו זכאי לפיצוי הלנת שכר העונשי, ובית הדין הארצי לא שינה מקביעה זו אלא אישר הסכם שבו נקבע כי המערער זכאי להפרשי הצמדה וריבית בגין הלנת שכר - הרי אין הוא נכלל בגדרי סעיף 9(21)(א) לפקודה. באשר למחלוקת המשנית בין הצדדים לעניין פריסת קרן החוב על פי סעיף 8(ג)(1) לפקודה, הקובע כי ניתן לפרוס את ההכנסה בגין הפרשי שער "בשנים שאליהן הם מתייחסים, אך לא יותר משש שנות מס המסתיימות בשנה שבה נתקבלו" - המערער מבקש לפרוס את קרן החוב על פני חמש שנות המס שקדמו לשנת המס 1998 שבה התקבלו ההפרשים (1998-1993), בעוד על פי המשיב בסמכותו לפרוס את הפרשי השכר רק לשנים שאליהן מתייחסים ההפרשים (כלומר 1987-1982), אך לא יותר משש שנות מס המסתיימות בשנה שבה נתקבלו ההפרשים. על פי גישת המשיב, לא ניתן לבצע פריסה של הסכום שקיבל המערער וכולו חייב במס בשנת 1998. בית המשפט קיבל את עמדת המשיב שלפיה הוא רשאי לייחס את הפרשי השכר רק לשנים שאליהן מתייחסים הפרשי השכר, כאשר החוק הגבילו לייחוס ההפרשים רק לשש שנות המס שקדמו לשנת קבלת הפרשי השכר. תוצאה הערעור נדחה. המערער חויב בהוצאות בסך 37,500 ש"ח.

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב לפני כב' השופט מגן אלטוביה ניתן ב-13.1.2013