לא אפור ולא משעמם / טור אישי
אמא, זאת פרארי?תחושות "איזה אוטו זה?", זו שאלה שאני נתקל בה לפחות פעם ביום בחודשים האחרונים. היום בבוקר, לדוגמא, זה היה בחור בשנות החמישים לחייו, שישב לידי בפקק בב.מ.וו X5 חדש, שחור ונוצץ. מבטי הפליאה שאני זוכה להם כשאני עונה ("זו טויוטה MR2") משעשעים אותי בכל פעם מחדש.
ואז מגיעה השאלה השלישית, הקבועה. "איזה שנה זה?". "2001". ואז מגיע מבט חשדן, יש כאלו המגדילים לעשות (בתחנות דלק לדוגמא), מקיפים את האוטו במבט בוחן, מצטיידים בארשת חמורת סבר (משל היו שופטים בתערוכת רכב) וקובעים: "זה לא אוטו מ-2001, הוא בן שנתיים-שלוש". בניגוד לאופי המתלהם שלי, התגובה הזו לא גורמת לי לרצות להתווכח. היא מחמיאה לי. כיף לשמוע שהרודסטר היפנית הזו מציתה לאנשים את הדמיון ונראית מודרנית גם אחרי 11 שנים על הכביש.
חסרונות
יש גם חסרונות רבים בהתנידות ברכב בולט כל כך. בכל רמזור, ובכל זמן, נמצא מישהו שהאדום הזה מפריע לו בעין. כמו חתיכת בד המתנפנפת מול שור, אותם טיפוסים חייבים להוכיח שכולנו באנו מהקוף, והוא עדיין כורע שם, בעמקי נשמתנו, מחכה להשתחרר לפעמים. וכך אני מוצא את עצמי יוצא מנומנם מהרמזור, רק בכדי לגלות שיש איזו פורד/מאזדה/גולף, שעומדת להחזיר את נשמתה לבורא בניסיון לנצח במרוץ רמזורים שלא התקיים. בכדי להשתחל לפני הטויוטה בנתיב, או לנסות להקדים אותה באיזו פניה עירונית.
תענוגות
באופן שכבר לא מפתיע אותי הדרך נמשכה אל בית שמש. איזור התעשייה. הניגוד בין האספלט השבור והנוראי שבאזור התעשייה לבין זה של הכביש המתפתל במעלה ההר, בואכה נס הרים, בולט. ארבע לפנות בוקר. אין כאן אף אחד. רק טויוטה אדומה אחת, מזנקת ונכנסת לקצב. העין רודפת אחר הקו, מזינה נתונים למוח, שמתכנן את התוכנית ומעביר פקודות לידיים להגה, לרגליים ולדוושות, ומשם לגלגלים. הכול מתרכז לשם עכשיו, לנקודות המגע הללו שבין גומי לאספלט. יש המון סיפוק שנובע מתחושת השליטה המוחלטת במכונה הזו. יש גם פידבק בלתי פוסק, יש את כל החומר בעולם לעבד בשביל להיות מהיר. אבל אתה חייב להיות גם זהיר. בלי שום סוג של שליטה אלקטרונית, ועם 970 ק"ג בלבד שרובם מרוכזים בתוך בסיס הגלגלים (רצית מנוע מרכזי לא?!), במהירויות הגבוהות שהיא מייצרת בכביש הזה, היא יכולה להיות גם מסוכנת. שמירה על ריכוז הכרחית במצבים כאלו.
אבל העיניים שלי נודדות מהכביש. יש עוד יתרון גדול ליציאה מהעיר. אני מהופנט מהשמיים. פתאום אפשר לראות את הכוכבים. אני ממשיך לנהוג אבל העיניים נוטשות שוב ושוב את הכביש וננעלות על המשחק האדיר של אלוהים, שהוא כל כולו שמים מנצנצים. הקצב יורד. מסעד הכיסא עובר מזווית תקיפה לזווית צפייה. ואני יורד בחזרה מההר מוקסם מהמראה שמקיף אותי. אם בתוך העיר גג פתוח זה סיוט של תשומת לב לא רצויה. כאן, לבד בחושך, מחוץ לעיר, זה מרגיש כאילו חברו לך את יחידת הבקרה של היקום לגזע המוח. אתה והרוח, השמיים והאדמה, העצים והכוכבים, מחוברים. חתיכה אחת. תענוג.
