הפקדת ערובה להבטחת הוצאות פקיד השומה במסגרת הגשת ערעור מס הכנסה

תקציר ע"מ 18153/12 פקיד שומה תל אביב 4 נ' תות אירופה בע"מ

בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק כי על המשיבה, חברה בע"מ, להפקיד ערבות בסך 25,000 ש"ח להבטחת הוצאות פקיד השומה במסגרת הגשת ערעור מס הכנסה בעניינה. השאלה המשפטית והרקע העובדתי המבקש הוציא למשיבה צו שבו קבע את שומתה לשנת המס 2005, אשר עליו הוגש הערעור בתיק זה. המבקש קבע בצו כי המשיבה אינה זכאית לתבוע זיכוי מכוח סעיף 93(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), במסגרת חישוב מס רווח ההון מפירוק חברה זרה בבעלות המשיבה. נוסף על כך לא התיר המבקש זיכוי בגין מיסוי חוץ מכוח סעיף 207ב לפקודה. סכום החוב בתוספת ריבית והפרשי הצמדה העולה מהצו מסתכם לסך 2,602,651 ש"ח, נכון למועד הגשת בקשה זו. המשיבה היא חברה בע"מ אשר משנת 2010 אינה מגישה דוחות כספיים או דוחות תקופתיים לרשויות מע"מ. על פי רישומי המבקש, אין למשיבה כל נכסים על שמה. לאור זאת מבקש המבקש מבית המשפט להורות על המשיבה להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו בערעור. דיון המבקש מסתמך בבקשתו על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") ועל סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק"). תקנה 519 לתקנות קובעת כי "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". סעיף 353א לחוק קובע כי "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". בעוד תקנה 519 לתקנות מותירה שיקול דעת נרחב לבית המשפט בהוראתו לתת ערובה ואינה מגדירה את השיקולים שעל בית המשפט להידרש להם, סעיף 353א לחוק קובע במפורש שני תנאים שבהתקיימם אין מקום לחיוב בערובה: הראשון, החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין; השני, נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. הפסיקה פירשה את תקנה 519 לתקנות העוסקת בכל תובע בהליך אזרחי בצמצום, וקבעה כי בהטלת ערובת הוצאות פועל בראש ובראשונה השיקול כי אמצעי זה יופעל לעתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד. מנגד, סעיף 353א לחוק פורש בצורה רחבה ונקבע כי יש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים בנסיבות העניין טעמים לסתור זאת. למרות דברים אלו, בתי המשפט פירשו לעתים בצמצום את סעיף 353א לחוק במסגרת ערעורי מס. מבלי להידרש לסוגיית סיכויי ההליך בערעור זה, נראה לכאורה כי אין מדובר בערעור סרק. הדיון בערעור נשוא בקשה זו הוא בפרשנות הראויה לסעיף 93(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). סעיף זה נמחק מספר החוקים עם תיקון 147 לפקודה אשר נכנס לתוקף ביום 1.1.2006. הליך העוסק בפרשנות של סעיף "היסטורי" צפוי להקרין פחות על ציבור משלמי המס, והוא בדרך כלל רלוונטי רק לנסיבות המקרה הנדון. עם זאת, יש להביא בחשבון כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני אשר אין בו מחלוקת עובדתית רבה, וממילא עלות ניהולו של התיק צפויה להיות נמוכה יחסית. שעה שהפגיעה בזכות הקניין של המבקש האחראי על הקופה הציבורית אינה נרחבת, הרי גדל הטעם להעדיף את זכות הגישה של הנישום לערכאות על פני זכות הקניין של רשות המסים. ברם, לעתים האינטרס הממשי העומד מאחורי ניהול הערעור באמצעות תאגיד מצוי בידי בעל המניות המושך בחוטי התאגיד, ובשל מסך ההתאגדות עשוי המבקש למצוא עצמו בפני שוקת שבורה בבוא היום, ועל כן ראוי לדרוש מהחברה להעמיד ערבות צד שלישי. לפיכך, יש למצוא פתרון ביניים שבמסגרתו יש מקום להורות על הפקדת ערובה וכי נסיבות העניין יובאו בחשבון גם בהחלטה על אופי הערובה שתופקד או גובהה. תוצאה לאור האמור, על המשיבה להפקיד ערובה בדרך של ערבות צד ג' של בעל יכולת בסך 25,000 ש"ח. בבית המשפט המחוזי בתל אביב לפני כב' השופט מגן אלטוביה ניתן ב-29.1.2013