מרצדס CLA: מבחן דרכים השקה
מרצדס CLA
גגות משתפלים
מרצדס נמצאים בענייני הקופה-ארבע דלתות יותר מכולם, כך שאין פלא שהיא יודעת את העבודה. ה-CLA, בפשטות, היא מכונית נאה מאוד. ובכל זאת, היא לא מצליחה לבצע את הדילוג הזה אל "מדהימה". קשה להניח את האצבע על הסיבה המדויקת, ואין ספק שזה עניין סובייקטיבי, אבל משהו בעיצוב הוא רק "טוב מאוד", לא מעולה. אולי זה הזנב, שנראה מעט כבד במבט מאחור, אולי משהו אחר. אבל יש גם פרטים מבריקים – למשל הגריל, שמנוקד במשושי כרום קטנים, ויוצר מראה מעניין ומקורי כאחד. על הפנים אין לי תלונות דומות – הוא מעוצב בדיוק כמו שהיית מצפה מפנים של מכונית פרמיום המכוונת לקהל צעיר, ובנוי כמו שמרצדס יודעת לבנות תאי נוסעים. יופי.
עניין הפרקטיות כבר קצת פחות מוצלח – עם תנוחת הנהיגה הנמוכה אין לי בעיה להשלים, בכל זאת קופה וכולי, אבל התחושה צפופה מדי. המושב רחוק יחסית מהדלת, בטח משיקולי בטיחות, וקרוב מדי למושב הנוסע, החלון הקדמי מסתיים נמוך מאוד ויוצר הרגשה של חרך ירי. לרע המזל אנו גם מתחילים את היום בגרסה הידנית. בדרך כלל הייתי מתייחס לזה כעניין מבורך, למרות חוסר הרלוונטיות המוחלט לשוק הישראלי – לא הפעם. מיקום ידית ההילוכים גרוע והמרפק מתנגש במשענת היד בכל העברה, דוושת המצמד ארוכה וכבדה ומתברכת גם בתפעול נקודתי. והבונוס? ידית ההילוכים מגיעה על חשבון תא האחסון היחיד בסביבת הנהג, ושולחת אותך לתקוע את הסלולארי ופנקס הרשימות במחזיק הכוסות.
אבל אמרנו – היא לא רלוונטית אלינו. הגרסה האוטומטית, עם תיבה דו-מצמדית ו-7 הילוכים, מוצלחת יותר. תפעול התיבה הוא מידית מאחורי ההגה, מה שמשאיר תא שימושי בתחתית הקונסולה, וחוסך סימנים כחולים במרפק.
נוער שוליים
מנהג הוא בקרב רעי למקצוע לבקר קשות את כבישי ישראל. אין ספק, ההרגל לא מחוסר בסיס, אך האמת היא שלא היה מזיק למהנדסי הכבישים של סן טרופז לעבור השתלמות קצרה במע"ץ לגבי משמעות המושג שוליים. מבחינתם, יש כנראה רק דרך אחת לוודא שאף אחד לא חורג מהקו הצהוב – לדאוג שלא יהיה שם אספלט... וכך אני מוצא עצמי תוקף כביש מתפתל בהרים שנושקים לים התיכון, כאשר סנטימטרים אחרי הקו הצהוב פעורה לה תעלה עמוקה. אין כאן מקום לטעויות – וה-CLA משתפת פעולה. השלדה מספקת שפע אחיזה ודיוק, ואפילו תקשורת תחת עומס. ההגה אומנם קל מדי אבל מהיר ומדויק, ומאפשר למקם את החרטום בדיוק היכן שמתכוונים. במהירויות הללו השלדה, במיוחד עם מתלי הקומפורט, לא נענית לחיזורי העברות משקל, ומסרבת לצאת לשחק. רק אחרי זה, כשהקשתות יפתחו והמהירויות יעלו, יגלה הזנב נכונות לנענועי הנאה. אבל בינתיים אנחנו עוד משחקים טניס אספלט – שמאל, ימין, ושוב שמאל – בעוד אני מתפלל שלא תצוץ לפני איזו משאית.
לעקוף כאן זו משימה לטום קרוז וצוות הפעלולנים של משימה בלתי אפשרית (האמת, טום קרוז טוען שהוא עושה את כל הפעלולים בעצמו – המערכת), לא למישהו שבסך הכל די אוהב לנשום בכוחות עצמו. כתב הרכב שחולק איתי את המכונית בוחר דווקא בכביש הזה להשלמת שעות שינה, ואני לא מצליח להחליט אם לקבל את זה כמחמאה (על כך שהוא בוטח בי מספיק) או כעלבון צורב (על זה שהוא בכלל מצליח להרדם). אני מחליט שאם יש ספק אין ספק, ומעלה עוד קצת את הקצב. באופן מוזר הערב שיורד דווקא עוזר – הנוף המדהים מפסיק להסיט את תשומת ליבי מהכביש, והמקומיים מסתגרים בבתיהם ומשאירים את האספלט פנוי. מקץ כמה דקות המאמץ מצליח ואחרי עוד חבטה בקורת הדלת הוא מתעורר, ממש לפני שאנחנו יוצאים מהכביש המפותל אל זה המהיר שייקח אותנו למלון.
מעמד הביניים
ענייני אוויר
"הורדה של מקדם הגרר ב-0.04 שקולה להפחתת 100 קילו ממשקל המכונית מבחינת צריכת הדלק, וחוסכת 0.4 ק"מ לליטר", מספר לי הנס שינקה, "מקדם הגרר המדהים שהשגנו הוא לא סתם מספר".
נושא צריכת הדלק ב-180 (וב-200) נתקף גם דרך חידוש במנוע – מנגנון הרמת שסתומים משתנה. בניגוד לב.מ.וו (ופיאט), כאן לא מדובר במנגנון רציף, אלא בכזה בעל שתי דרגות בלבד. "כך יכולנו להסתפק באקטואטור אחד במקום 16", מסביר לי מהנדס המנוע. "זה חוסך כסף – ותקלות – ועדיין מאפשר לנו לעבוד במצבי עומס חלקי עם פרפר מצערת פתוח לחלוטין, ולווסת את ההספק בעזרת הטורבו והשסתומים". גם הטורבו מפגין את אותה רוח חסכונית – במקום מנגנון טווין-סקרול כמקובל, מרצדס מסתפקים בתיעול מתוחכם של גזי הפליטה (כל שני צילינדרים מנותבים בנפרד), מה שיוצר לטענתם אפקט דומה מבחינת רציפות וזמינות הכוח, בלי המנגנון המכאני היקר והרגיש.
