התקשרות עובדים עצמאים עם "חברות שכר" אינה מקיימת יחסי עובד מעביד

תקציר ב"ל 5062/06
חברת במה ותקשורת בע"מ ואח'
נ' המוסד לביטוח לאומי

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק כי במודל העסקה שלפיו עובדים עצמאים מתקשרים עם חברות שיוציאו להם תלושי שכר וינכו בעבורם את המסים, בגין הכנסותיהם ממקומות שונים - לא מתקיימים יחסי עובד מעביד בין היחידים לבין החברות. נפסק כי מדובר בחברות שייעודן לפטור עובדים עצמאים מנטל ניהול עניינם אצל רשויות המס והביטוח הלאומי, זאת ותו לא. אין כל זיקה וקשר בין החברות התובעות לבין השירותים שנתנו העובדים שהיו רשומים אצלן למקבלי השירותים. העובדים שעניינם נדון בתיק זה הם עובדים עצמאים לכל דבר ועניין, ורישומם אצל החברות נעשה אך ורק כדי לפטור אותם מהטרחה הכרוכה בניהול עניינם כעובדים עצמאים מול רשויות המס.
השאלה המשפטית והרקע העובדתי
מדובר בתביעה מאוחדת של מספר חברות ומספר מבוטחים אשר היו רשומים אצל אותן חברות כעובדים, למתן פסק דין הצהרתי כנגד המוסד לביטוח לאומי אשר יצהיר כי בין החברות לבין המבוטחים התקיימו יחסי עובד מעביד, ולפיכך יש להכיר בהם כשכירים במהלך תקופת עבודתם בחברות לעניין מעמדם על פי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").
התובעים טוענים כי די בעובדה שחברה לקחה על עצמה את הטיפול בעובד מול הרשויות, טיפול אשר כלל הנפקת תלוש שכר וניכוי התשלומים המתחייבים לרשויות, כדי לראות בה כמעבידתו לפחות בכל הנוגע להיבטי הפעילות של רשויות אלה. ברוב המקרים העובד מתקשר עם לקוח ספציפי או מספר לקוחות לצורך ביצוע עבודות או פרויקטים שונים, ונדרש להוציא בעבורם חשבוניות. במיעוט קטן מהמקרים, אחת מהחברות התובעות היא זו אשר קישרה בין העובד למשתמש בשירותיו. העובד פונה לאחת מהחברות התובעות ומתקשר עמה בחוזה שלפיו החשבוניות שיגיש למשתמשים בשירותיו יישאו את הכותרת של החברה שעמה התקשר. התמורה בגין עבודתו תועבר מהמשתמש אל אחת החברות התובעות, אשר תנכה מהסכום את דמי הביטוח הלאומי ומס ההכנסה וכן עמלת תיווך בגובה מסוים (מהעדויות מצטייר תווך שבין 10%-2.5% מהתמורה או סכום דולרי קבוע), כאשר יתרת התמורה תועבר לעובד עם תלוש שכר על שמו. בתלוש השכר נרשמה החברה התובעת כמעסיקה.
חלק מהחברות התובעות אף הסכימו לחלק את השכר שניתן לעובד למספר תשלומים באופן שבו העובד יקבל כל חודש שכר מינימלי בסכום כלשהו, כדי לשמור על רציפות העסקתו. בעת החתימה על החוזה ניתנה לעובד האופציה להחליט אם ברצונו להיות אחראי על ההפרשות הפנסיוניות שלו בעצמו (ואז לקבל שכר נטו גבוה יותר) או שמא להשאיר את העניין לטיפולה של החברה. מרבית העובדים בחרו באופציה הראשונה.
דיון
אין מחלוקת כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין העובדים התובעים לבין הגופים שלהם נתנו את שירותיהם. אין ספק כי עובדים אלו לא נתנו שירות כלשהו לחברות התובעות. נמצא כי השאלה העיקרית העומדת להכרעה בתיק זה היא אם בנתונים אלו יש להכיר ביחסי עובד ומעביד בין העובדים שביצעו עבודות שונות בעבור משתמשים שונים, לבין החברות שבהן היו רשומים אותם עובדים כעובדים, וזאת לצורך הכרה בהם כעובדים על פי החוק. בשונה מן הדוגמאות אשר מובאות בספרות כדי להדגים את תופעת מיקור החוץ או תבניות העסקה בלתי שגרתיות, אשר בהן חברת כוח אדם מאתרת עובדים ומציבה אותם אצל המשתמשים, במרבית מן המקרים בענייננו החברה התובעת לא הייתה הגורם האקטיבי בגיוס המבוטח ובהשמתו אצל המשתמשים, כמקובל בקרב חברות כוח אדם או חברות קבלן, אלא שימשה גורם פסיבי בלבד אשר הוציא חשבוניות למשתמשים בשירותי העובד. זאת לאחר שהעובד פנה אל החברה וביקש להיעזר בשירותיה ולאחר שמצא את עבודותיו בעצמו. הבחנה זו חיונית למקרה דנן.
בית הדין פסק כי לא קיימת עילה להכרה במודל תעסוקה זה כמקים יחסי עובד ומעביד בין החברות התובעות לבין אותם עובדים. הנתונים אינם מצביעים על כך שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בין העובדים לחברות התובעות, או בין העובדים למעסיקים שלהם נתנו את שירותיהם. הקשר היחיד בין העובדים לבין החברות התובעות הוא רישום גרידא במסמכי החברות התובעות, והעברת ניכויים לשלטונות המס בגין אותם עובדים. אין בנתון טכני זה כדי להקים יחסי עובד ומעביד.
בדרך כלל החברות התובעות לא דאגו לתובעים לקבלת העבודה; ברוב המקרים לא היה כל קשר בין החברות התובעות לבין המשתמשים בשירותי העובדים; לחברות התובעות לא היה כל קשר לשיבוץ של העובד במקום העבודה או לקביעת תנאי שכרו; לחברות התובעות לא הייתה זיקה לשעות העבודה או לתקופת העבודה; החברה התובעת לא הייתה מקבלת דיווח על נתון כלשהו הקשור לאופי העבודה או לביצועה, למעט נושא התמורה; אותן חברות לא קיבלו את העובדים לעבודה ולא היו מעורבות בהפסקת עבודתם; לחברה התובעת אף לא היה קשר חוזי עם מי מהמשתמשים בשירותי העובדים לצורך שליחת עובדים או מחויבות, לא אקראית ולא מתמשכת, לאספקת עובדים.
בפסיקה קיימת קביעה שלפיה עצמאי - כהגדרתו על פי הכללים המקובלים שמכוחם קיימת הבחנה בין עובד לקבלן עצמאי - ייחשב לעובד רק בשל העובדה שהוא רשום ככזה בגוף שאין לו כל זיקה של ממש למתן השירותים של העובד למעסיקים אחרים, אפילו אם דאג אותו גוף להעברת הניכויים לשלטונות המס. אנו סבורים כי אין כל סיבה להכרה כזו. רישום כשלעצמו אינו יוצר מעמד. אף מטרתם של העובדים להסיר מעליהם את עול הדיווח לרשויות המס, אינה מצדיקה שינוי מהותי של הכללים המבחינים בין עובד לבין מי שאינו כזה, שהרי מדובר בשינוי סטטוס.
מבחינה מהותית החברות התובעות אינן עונות ולו על אחת משלוש התבניות שהוכרו בפסיקה ביחסי עבודה משולשים - הן אינן מבצעות מיקור חוץ של פונקציה; לא מדובר בהעסקה אותנטית באמצעות חברת כוח האדם, הואיל והחברות התובעות לא הן שדאגו לשיבוצם של העובדים אצל המשתמשים ולהפסקת עבודתם; אף לא מדובר בתבנית השלישית שבה חברת כוח האדם היא "צינור לתשלום שכר", הואיל ואין מדובר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין העובד לבין המשתמש. מדובר בחברות שייעודן לפטור עובדים עצמאים מנטל ניהול עניינם אצל רשויות המס, זאת ותו לא. אין כל זיקה וקשר בין החברות התובעות לבין השירותים שנתנו העובדים שהיו רשומים אצלן למקבלי השירותים. העובדים שעניינם נדון בתיק זה הם עובדים עצמאים לכל דבר ועניין, ורישומם אצל החברות הנתבעות נעשה אך ורק כדי לפטור אותם מהטרחה הכרוכה בניהול עניינם כעובדים עצמאים מול רשויות המס.
תוצאה
הערעור נדחה. החברות התובעות חויבו בהוצאות בסך 5,000 ש"ח כל אחת.

בבית המשפט האזורי לעבודה בתל אביב
לפני כב' השופט שמואל טננבוים
ניתן ב-13.5.2013