נדחתה תביעה לפיצויי פיטורים שהגישה עובדת בהריון שטענה כי התפטרה עקב התעמרות מצד מעסיקה

העובדות ----------- מרים דביר (להלן: "העובדת") עבדה בתפקיד של מוכרת באחת מחנויות רשת הביגוד סיגל דקל בע"מ (להלן: "המעסיקה") ופוטרה לאחר כחצי שנה. ביום הפיטורים, הודיעה העובדת על היותה בהריון ומשום כך בוטלו הפיטורים והעובדת הוחזרה לעבודה בחנות אחרת של המעסיקה. במקביל ביקשה המעסיקה היתר לפיטורי העובדת מהממונה על חוק עבודת נשים, במשרד התעשייה והמסחר. הממונה סירבה ליתן היתר לפיטורי העובדת. המעסיקה הגישה ערעור על החלטת הממונה. בהמשך, התפטרה העובדת וטענה, כי התפטרה עקב הרעה בתנאי העבודה והתעמרות מצד המעסיקה ולפיכך, הגיע המקרה להכרעה בבית הדין. עלתה השאלה: האם נסיבות סיום העבודה מצדיקות פסיקת פיצוי ופיצויי פיטורים בהתבסס על חוק עבודת נשים, התשי"ד- 1954 (להלן: "חוק עבודת נשים") וחוק שיווין הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988 (להלן:"חוק שיווין הזדמנויות"). היינו, האם בנסיבות התפטרות העובדת יש לראות את המעסיק כמי שפעל על מנת שהעובדת תבחר להתפטר וזאת בשל הריונה? העובדת טענה, כי פוטרה בשל הריונה ולאחר שהוחזרה לעבודה, המעסיקה התעמרה בה והרעה את תנאי עבודתה כך שלא נותר לה אלא להתפטר. העובדת עתרה לקבלת פיצוי מכוח חוק עבודת נשים וחוק שיווין הזדמנויות, חלף שכר ומענקים עבור התקופה שמהתפטרותה ועד לאחר חופשת הלידה, לרבות תקופת ההודעה המוקדמת, פיצויי פיטורים ופדיון חופשה. לטענת המעסיקה, הסיבה לפיטורי העובדת נעוצה בהתנהגותה בעת מילוי תפקידה כמוכרת, בכך שלא הקפידה על נהלי המעסיקה ואין כל קשר להיות העובדת בהריון. עוד טענה המעסיקה, כי העובדת ניצלה את העובדה שהחלטת הממונה על עבודת נשים ניתנה לאחר 4 חודשים ועשתה דין לעצמה, היינו לא עבדה ולא נשמעה להוראות המעסיקה. פסק-דין ----------- בית הדין דחה את התובענה וקבע, כי: גרסת העובדת לא התיישבה עם הראיות והעדויות. תפקודה של העובדת היה לקוי, העובדת פעלה בניגוד לנהלי המעסיקה, לא עבדה בהיקף המשמרות עליהן התחייבה בחוזה, לא הסכימה למלא פעולות שהן חלק מתפקידה כמוכרת וכן הציגה אישור רפואי המגביל את שעות העבודה וחייב את המעסיקה לשנות את תנאי ההעסקה בהתאם לאישור הרפואי. לפיכך, הטענה כי המעסיקה התעמרה בעובדת נדחתה הואיל ובמשך תקופת ההעסקה לא התלוננה העובדת בגין התעמרות כפי הנטען בתביעתה. כמו כן, העברת העובדת מחנות הבגדים אל משרדי ההנהלה אינה מהווה הרעה מוחשית בתנאי העסקת העובדת היות שהעובדת הציגה אישור רפואי המגביל את שעות עבודתה וכן היא זו אשר במכלול התנהגותה גרמה לשינוי בתנאי העסקה בטרם הועברה למשרדי ההנהלה. לסיכום, התביעה נדחתה והעובדת נדרשה לשאת בהוצאות המעסיקה.