בית הדין הארצי קיבל את ערעור המדינה והרשיע מעסיק בעבירות לפי חוק עובדים זרים

העובדות ---------- כנגד ציון דעדוש (להלן: "המעסיק 1") ואביו (להלן: "המעסיק 2") הוגש כתב אישום ובו יוחסו להם עבירות לפי חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן:" חוק עובדים זרים"), בין היתר, העסקת 14 עובדים זרים ללא היתר כדין בעסק לפיטום אווזים ולשחיטתם שהפעילו וניהלו, העסקת העובדים ללא התקשרות בחוזה עבודה בכתב, העסקת עובדים ללא הסדרת ביטוח רפואי והעסקת עובדים בלא העמדת מגורים הולמים. בית הדין האזורי הרשיע את המעסיק 2 בעבירות שצוינו לעיל וזיכה מחמת הספק את המעסיק 1, תוך התייחסותו לכלל, לפיו במשפט הפלילי נטל השכנוע מוטל על כתפי התביעה, ודי בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בגרסת המאשימה על מנת שיזוכה מכל אשמה. לאור הנתונים אשר יוצרים ספק סביר יש הצדקה לזיכויו של המעסיק 1 מהמיוחס לו. על זיכויו הוגש ערעור לבית הדין הארצי. פסק הדין ----------- בית הדין הארצי קבע, כי אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, ואין מניעה, כי ערכאת הערעור תתערב במסקנה אליה הגיעה הערכאה הדיונית. מעבר לכך ציין, כי בית הדין האזורי התעלם מראיות מהותיות שהיו בפניו, אשר ביחד עם הראיות אליהן כן התייחס בית הדין, הן מובילות למסקנה, לפיה יש להרשיע את המעסיק 1, וגם מטעם זה יש מקום להתערב במסקנתו. בית הדין פירט את נימוקיו למסקנתו, בין היתר, צוין כי גרסת המעסיק 1, כי העובדים הועסקו ע"י החברה, וכי הוא עבד בה כעובד שכיר, סותרת את הודעתו במשטרה, לפיה לא היה לו שום קשר עם העובדים, והיא בגדר "עדות כבושה". מעסיק 1 לא סיפק הסבר משכנע הן בנוגע לשינוי גרסתו והן בנוגע להעלאת הגרסה בעניין החברה רק בבית הדין, לאחר חלוף כשלוש שנים. כמו כן, לא הוכחה הגרסה בדבר העסקת המעסיק 1 בחברה, וקיים ספק משמעותי בנוגע לאותנטיות המסמכים שהוגשו להוכחת העסקתו של המעסיק 1 בחברה. ניתנה למעסיק 1 הזדמנות לזמן לעדות את בעלי החברה או כל אדם אחר על עבודתו בחברה, אולם הם לא זומנו על ידו לעדות. יש להוסיף, כי המעסיק 1 לא יכול היה לתת פרטים מדויקים על החברה. מהעדויות והראיות, המעסיק 1 היה המעסיק של העובדים, נתן להם הוראות, שילם את שכרם, דאג לצרכיהם, ואף ניהל את העסק. לנוכח העובדה שהן על פי עדויות העובדים והן על פי עדותו של המעסיק 1 עצמו, הוא ניהל את העסק והיה מעורב בהעסקת העובדים הזרים, המסקנה המתחייבת היא, כי גם המעסיק 1 היה המעסיק של העובדים, ולא רק מעסיק 2. בית הדין הארצי ציין, כי רישום הבעלות של המשק בו התנהל העסק על שם האב, אינו שולל את היות המעסיק 1 שותף בבעלות ובניהול העסק ומעביד של העובדים. יתר על כן, המעסיק 1 לא טען, כי מעורבותו בעסק הייתה "במסגרת עזרה משפחתית למעסיק 2" או "כעובדו של המעסיק 2", ולא היה מקום לזכותו מחמת הספק על יסוד גרסה שלא נטענה על ידו. כמו כן, לא היה מקום להבאת ראיות נוספות לשלילת הגרסה, כי אחיו של המעסיק 1 היה המעסיק של העובדים לאחר שהעובדים העידו, כי הם כלל לא מכירים אותו. על יסוד כל האמור לעיל, הערעור התקבל ונקבע, כי הוכח מעבר לספק סביר, כי המעסיק 1 הפעיל וניהל את העסק והיה מעסיקם של העובדים. לפיכך, הוחלט להרשיעו בכל העבירות שצוינו בכתב האישום. עניינו של המעסיק 1 הוחזר לבית הדין האזורי, לשמיעת טיעונים לעונש ולמתן גזר דין.