אי הכרה בניכוי הוצאות מימון מראש

תקציר ע"מ 1090/07
דג פרוסט תעשיות נ' פקיד שומה תל אביב 1

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה ערעור שעניינו בקשת המערערת להכיר בהוצאות שסווגו על ידה כהוצאות מימון מראש בשנים 2000-1995. למערערת לא הייתה כל הכנסה בניכוי בשנת 2001. נפסק כי בשנים שבהן נרשמו ההוצאות מדובר בהוצאה שלכאורה אינה מוכרת לפי הוראות סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), ואילו בנוגע לשנת 2001 - הרי הוצאות אלו לא הוצאו לשם ייצור הכנסה בשנה זו.
השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים
המערערת היא חברה פרטית אשר עסקה ביבוא דגים. בשנת 1994 הקפיאה המערערת את פעילותה העסקית לאחר שצברה הפסדים עסקיים. במהלך השנים 2000-1995 הוחלף המימון הבנקאי שניתן למערערת במימון של חברות אחרות, חלקן למצער חברות הקשורות למערערת. בשנים אלו רשמה המערערת את הגידול בהתחייבויותיה בגין הוצאות הפרשי הצמדה, ריבית ושערוך כהוצאות מראש (נכס במאזן). בהתאם, בשנים אלו לא רשמה המערערת בדוחותיה או דרשה לצורכי מס הכרה בהוצאות המימון. בשנת 2001 חידשה המערערת את פעילותה העסקית ובשנה זו היא דרשה לראשונה בניכוי את הוצאות המימון. לטענת המערערת, הוצאות המימון הן הוצאות מראש מאחר שהן אפשרו לחברה להימנע מחדלות פירעון, כלומר מדובר בנכס של החברה המאפשר שימור החברה כהשקעה לצורך קיומה כעסק חי.
המשיב קבע כי המערערת אינה רשאית לדרוש את הוצאות המימון בגין שנות מס קודמות מכיוון שאינן הוצאות בייצור הכנסה בשנת המס שבערעור. מכאן הערעור.
דיון
בית המשפט פסק כי אף אם הוא ילך כברת דרך לקראת המערערת ויסכים לטענה כי ההוצאה הייתה הכרחית לשם שימור החברה כעסק חי, הרי עדיין התמורה בגין הוצאה זו - שימור החברה - נתקבלה בכל שנה ושנה שבה הוצאה ההוצאה ולא בעתיד. לא מדובר בנכס אשר צפוי להניב הטבות כלכליות בעתיד, אלא בהוצאה שיצאה בגין שינוי בהתחייבות בהווה. לא ניתן לראות את הוצאות המימון שהוצאו לתשלום חובות שצמחו למערערת בשנות המס שקדמו לשנת 1995, כהוצאה ששימשה לייצור ההכנסה בשנת 2001 ואילך. עצם הטענה כי הגידול בהתחייבות לא הוביל במקרה זה להוצאה אלא דווקא יצר עבור המערערת נכס בדמות הוצאות ששולמו מראש, הוא תיאור לקוי של המציאות, בלשון המעטה. הכרה בהוצאה רק בשנת 2001 חוטאת לעובדה שההוצאה מבטאת גידול בהתחייבות שהתהווה כבר בעבר.
לאור המסקנה האמורה, אין צורך להידרש לשאלה העובדתית אם הצליחה המערערת להוכיח את טיב ההוצאה ושיעורה. עם זאת, למעלה מן הצורך - גם בעניין זה לא הרימה המערערת את הנטל שהוטל לפתחה.
נראה כי הטעם היחיד מאחורי החלטת המערערת לרשום הוצאות מראש בשנים 2000-1995 הוא בכך שבשנים אלו לא הייתה למערערת כל הכנסה, ולכן מדובר בהוצאה שלכאורה אינה מוכרת לפי הוראות סעיף 17 לפקודה. המערערת לא רצתה לוותר על הוצאות שצמחו לה בשנים אלו, ולכן בחרה לרשום את ההוצאות כהוצאות מראש במטרה להכיר בהן בעתיד. לא ניתן להשתמש ב"להטוטנות חשבונאית" בכדי לדחות הוצאות באופן מלאכותי לשנת מס שבה ניתן להכיר בהן. ההוצאה לא הוצאה בשנת המס 2001 לשם ייצור הכנסה באותה שנת מס.
תוצאה
הערעור נדחה. המערערת חויבה בהוצאות בסך 45,000 ש"ח.

בבית המשפט המחוזי בתל אביב
לפני כב' השופט מ' אלטוביה
ניתן ב-18.8.2013